בספר זה מסופר על השבעות בעת עקירת צמחים. "ויקחו להם הם וכל האחרים עמהם נשים ויבחרו להם איש אחת אחת ויחלו לבא אליהן וידבקו בהן וילמדון קסמים וכשפים ויורון לכרות שרשים וצמחים. ויחלו לחטא בעוף ובחיה ובשרץ ובדגה ולאכל איש בשר רעהו ולשתות את דמו. אז האשימה הארץ את בני החמס" (חנוך א פרק ז פסוקים א-ז, תרגום אברהם כהנא).
אם היה ספק שהמדובר בצמחים "מיוחדים" , הרי תוצאת השימוש בשורשים אלו מובאת בפסוקים הבאים: " והן הרו ותלדנה גבורים גדולים שלשת אלפי אמה גבהם. אשר אכלו את כל יגיע בני האדם וכאשר לא יכלו עוד בני האדם לכלכלם ויהפכו הגבורים נגדם ויאכלו את בני האדם" (א':ב'-ג). השימוש בשורש וטקס העקירה מזכירים, כמובן, את הדודא. במקום נוסף, באותו הספר, מוזכר חלקם של העירים השונים בהסטת בני האנוש מדרכם: "ועזזאל לימד את בני האדם לעשות חרבות ומאכלות ומגנים ושריונות ויודיעם את מחצבות האדמה ומלאכת מחשבתן וצמידים ועדיים ומעשה הפוך וליפות את גבות העיניים וכל האבנים היקרות וכל צבעי רקמתיים. ותהי רשעה רבה ויעשו זמה ויתעו וישחתו בכל דרכיהם. שמחזי לימד כשפים וכרת שרשים, ארמרס התר כשפים, ברקיאל חזות בכוכבים, כוכביאל מערכת הכוכבים ותמיאל ראות בכוכבים וסהריאל תקופת הירח. ויהי כאשר גוועו בני האדם ויזעקו ותעל שועתם השמימה ) ח': א'-ד'). ההסבר לפסוקים אלו הוא שחנוך התנגד להוראות המכשפים כצד לעקור צמחים עקב הקשר בין תרופות צמחיות ועסקי כשפים שהם בבחינת עבודה זרה. זו עדות עקיפה שבימי בית שני השתמשו בכשפים לעיניני רפואה. סימוכין לשימוש הרפואי-מאגי בשורשים מצוי בתלמוד הבבלי בסוגיה העוסקת בחפצים המותרים לטלטול בשבת. בין היתר מוזכר: "הכא במאי עסקינן בקמיע של עיקרין" ( שבת, ס"א:ב'). "עיקרין" הם שורשים וסביר להניח שהמדובר בצמחים מאד מסוימים כמו הדודא ששימש משך הדורות להכנת קמעות רבי ביקוש ועוצמה.
בספר היובלים מסופר אודות המלאכים המלמדים את בני נוח על השימוש בצמחי מרפא כנגד מחלות הנגרמות על ידי הרוחות הטמאות: "ויאמר אחד ממנו יורה לנוח את כל הרפואות כי ידע כי לא יתהלכו בצדקה ולא ילחמו במישרים. ונעשה כאשר ציווה ונאסור במקום העונש את כל הרעות המחבלים ואת החלק העשירי הותרנו מהם למען יעשו את משפט השטן על הארץ. ואת הרפואות לכל מדוי הרוחות אמרנו לנוח ואת מזימות נכליהם להחטיא למען ירפאו בצמחי האדמה. ויכתב נוח בספר את כל אשר הורינו אותו על כל מיני מרפא. ככה נכלאו הרוחות הרעות מעל בני נח" ( י': ט"ו – י"ט, מהדורת אברהם כהנא). המינוח "צמחי האדמה" מרמז שהמדובר בשורשים שיפה כוחם כנגד "מדוי הרוחות".
טקסי עקירה של הדודא
בימי הביניים סברו שהשטן או שדים שוכנים בשורשי צמחים ומכאן הסכנה הנוראה האורבת לעוקרי הצמח. טקסים אלו מצטיינים בחזרה מדוקדקת על "פרוטוקול" קבוע תוך השמעת תפילות קבועות או חזרה על פסוקים מסוימים. את הטקס יש לבצע במועדים מסוימים או בחצות. סטייה מחוקים נוקשים אלו עשויה להביא אסון או קללה על עוקר הצמח ובני ביתו. הטקס המפורסם ביותר הוא זה הקשור לעקירת הדודא. כבר תאופרסטוס (בוטנאי יווני קדום,287 -371 לפנה'ס) מוסר הוראות מדויקות כיצד להוציא את הדודא לבל ייפגעו החופרים "נאמר שמישהו צריך לצייר שלושה מעגלים מסביב לדודא עם חרב, ולחתוך אותו כאשר פניו מערבה ובעת החיתוך של הפיסה השנייה הוא חייב לרקוד סביב הצמח ולומר דברים רבים ככל האפשר אודות מסתרי האהבה" .
יוסף בן מתתיהו, המכנה את הדודא בשם "בערס" כותב:" ...נמצא מקום ושמו בערה (במקור "בערס") ושם גדל שורש, הנקרא גם הוא בשם הזה.... בן-מות הוא כל הנוגע בשרש, אם לא ישא את השרש כשהוא תלוי למטה בידו. אולם יש גם דרך אחרת ללכד את השרש בלי פגע, וזה הדבר: חופרים באדמה מסביב לו עד השאר מעט מצער ממנו בקרקע, ואחרי כן אוסרים כלב, וברצות הכלב ללכת אחר בעליו יעקר את השרש על-נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה, כאלו נתן את חייו כפר לאיש האומר לתלוש את השרש, אולם מעתה לא יהיה כל פחד לנגד עיני הנוגע בו. והנה אנשים חומדים את השרש הזה ואינם שבים אחור מפני הסכנה הגדולה, כי כוח נפלא נמצא בו לגרש במהרה את כל אלה הנקובים בשם רוחות ("דמונים" במקור). לאמור: נשמות בני בלייעל, הנכנסות בקרב האנשים החיים והממיתים אותם, אם לא ימהרו להמציא להם עזרה ולהקריב אליהם את השרש" ( תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ז:ו' ג' , תרגום י.נ. שמחוני). ספור זה, ככל הנראה המקור הקדום ביתר אודות שימוש בכלב לצורכי עקירת הדודא ומופיע לאחר מכן באלפי (!) המקורות המוקדשים לנושא זה. לעתים תוך הוספת פרטים על צבעו של הכלב (שחור), גורלו המר ועל הצעקות הנוראיות הבוקעות מהאדמה בעת העקירה.
בכמה אגדות יהודיות מסופר שנעזרו דווקא בחמור לעקירת הדודאים בתלמוד (ירושלמי,שבת, ח': ע"ב) יש רמז לאמונה שמסוכן לעקור דודאים, שכן היו כאלה שניסו לסלק את הסכנה הכרוכה בעקירתם ע"י קריאת פסוקים מן התורה. חכמינו אסרו זאת: "אין קורין פסוק על גבי מכה בשבת, והדין דקרי על יברוח (=דודא) אסור" ( ירושלמי, שבת, ל"ו: ע"א).
טקסי העקירה שנערכו בימי הביניים ברצינות רבה ביותר ובחששות כבדים מפני כוחו המגי העצום של הדודא הנובע מדמיון השורש לדמות אדם. לפי העיקרון של "ריפוי דומה בדומה" יש לשורש כוח פלאי להשפיע על בני האדם כתרופה לכל (panacea). אם השורש לא דמה בדיוק לדמות האדם, נהגו לגלף אותו בהתאם ולהשתמש בפיסת השורש כקמע רב ערך וכתרופת פלאים בעלת כוחות כישוף רבי עוצמה. בכתבי יד רבים מימי הביניים מצויר הדודא בדמות אדם, לעתים מתואר השורש בדמות זכר ולפעמים בדמות נקבה והתאם לכך גם הסגולות שיוחסו לשורשים אלו. ר' פתחיה מרגנסבורג מספר אודות הדודאים בעירק של היום :" בוא לגן אחד של רשאש ישיבה ובגן כל מיני פירות והגן גדול מאד ובו דודאים ופארצוף אדם להם ...." (ר' פתחיה מרגנסבורג, מהדורת גרינהוט, עמ' 7)
עקירת הלוענית
לוענית מצויה נקראת בערבית " גיד הנשה" (עִרְקְ אֶלְנִסַא, عرق النّسا) אינה ידועה כצמח כשפים אך כנראה שאורבת סכנה סמויה למתכוון לעוקרה לצורכי ריפוי פלאי של גיד הנשה ולכן יש לנקוט באמצעי מנע מתאימים. בגליל מצויים כמה מרפאים מקומיים שסוג זה של טיפול הוא תחום התמחותם ורבים הם השוחרים לפתחם. לפי המסופר: "רשאי לעקור את הצמח רק אדם עקר ששמו חייב להיות מוחמד ושם אימו פטמה. אם יעשה זאת אדם פורה לא יוולדו לא עוד ילדים. יש לחתוך את הצמח לחתיכות קטנות לשרוף בשמן ולמרוח על מקום הדלקת". שיח' נור ריפאעי (מרפא ורושם קמעות ידוע ממג'דל כרום) מדגיש: "יש לחפור סביב הצמח פרט לשורש האחרון, קוטעים את הצמח באבחה אחת בעת שקיעת השמש או בזריחתה ואז מבקשים רפואה לחולה באיזכור שם אימו ואז החולה מתרפא גם אם הוא נמצא באילת". היה גם מי שהדגיש שלאחר חשיפת אחרון השרשים "מחכים לתפילת המואזין וכאשר מושמעות המלים "אללה הוא אכבר" שואלים את החולה האם לחתוך את הצמח ואז עם החיתוך החולי נרפא" . לפי גירסה נוספת:" חושפים את השורשים של הצמח, חותכים באבחת גרזן אחת ואומרים תפילה המעבירה את המחלה אל השורש. עוטפים את השורש בבד לבן וטהור. מחזיקים בחושך בפינה סגורה. ככל שהשורש מתייבש יותר מהר כך הולך וקטן כאבו של החולה, כאשר מתייבש השורש כליל נעלמים הכאבים". בגלבע נמסר לנו שרק מומחה רשאי להשתמש בצמח שמו חייב להיות סאלם, סלאמה, סוליימן או סלמאן (לפי גירסה אחרת אחמד , מחמוד או מוחמד). שליח מטעם אותו מורשה יוצא, לקראת שקיעה, אל מקום הלוענית וחושף את השורש. מבצע העקירה נוטל גרזן חד בידו, פונה אל המומחה ומבקש את רשותו לעקור את הצמח. אחר קבלת האישור חייב המבצע לחתוך את השורש במכה אחת כאשר פניו לעבר השקיעה. פעולת הריפוי תצליח רק אם השורש נעקר באבחת גרזן אחת. יש המבכרים להביא את השורש החתוך לבית החולה ולתלותו על הקיר.
גם אם לא נאמר במפורש שבמדובר בצמח מכושף הרי טקס העקירה ומועדו, התפילה ואופן הריפוי מצביעים על סממנים מובהקים שכך הדבר.
(מתוך: " צמחים, שדים ונפלאות". 2017. הוצאת עולם חדש)