משפחת הפיגמיים בסדרת הסבוננאים (Sapindales, שבה גם אלתיים, ביברשטניים, אזדרכתיים, ימלוחיים, סבונניים, סימרוביים ועוד 2 משפחות ללא נציגים בבר בישראל), כוללת קרוב ל- 150 סוגים וכמעט 1,500 מינים.
המשפחה קרויה על שם הסוג פיגם, שם הנזכר במשנה פעמים מספר, (למשל במסכת שביעית, פרק ט', משנה א', כצמח בר נאכל, הפטור מהפרשת מעשרות) וככל הנראה, מאז כן עתה, הוא הצמח שאנו קוראים לו כך בימינו. שם הסוג המדעי, Ruta (ומכאן שם המשפחה, Rutaceae), מיוונית: "מרירות", "אי-נעימות", ככל הנראה בשל ריחו העז וטעמו של הצמח.
קיימת מחלוקת בין החוקרים בדבר תקופת התפתחותה של המשפחה וההערכות נעות מלפני כ-90 מיליון שנה ללפני כ-40 מיליון שנה. הפיגמיים נפוצים בעיקר באזורים הטרופיים.
הפיגמיים הינם עצים, או שיחים, לעתים-רחוקות בני-שיח, או עשבים, על-פי רוב ירוקי-עד, על חלקם פזורים קוצים או שיכים, אברי הצמח מנוקדים בבלוטות המכילות שמנים אתריים, בדרך-כלל מדיפים ריח חריף, לעתים דוחה. העלים מסורגים, נגדיים, או ערוכים בדורים, על פי-רוב מורכבים, גזורים מנוצים, או מאוצבעים, לעתים רחוקות פשוטים, חסרי עלי-לוואי. טרפי העלים מנוקדים בדרך-כלל בבלוטות של שמנים אתריים, הנראות על העלים כנקודות שקופות למחצה. התפרחות אשכולות, סוככים-מדומים, מכבדים, או פרחים בודדים בחיקי העלים או בקצות הענפים. הפרחים נכונים כרגיל, לעתים בעלי-סימטריה דו-צדדית, דו-מיניים, לעתים רחוקות חד-מיניים ואז הצמחים חד-ביתיים - פרחים זכריים ופרחים נקביים ערוכים על אותו פרט, או דו-ביתיים - על פרט אחד פרחים זכריים בלבד ועל פרט אחר פרחים נקביים בלבד. העטיף כפול, עשוי 5 עלי-גביע מפורדים, או מאוחים, פרושים או רעופים כאשר הפרח עדיין בניצן ו-5 עלי-כותרת מפורדים, או מאוחים. מספר האבקנים כמספר עלי-הכותרת, לעתים פי-2 מעלי-הכותרת, לעתים יותר, ערוכים לסירוגין בין אונותיה, או שהצטמצמו לכדי 2 אבקנים ו-5-3 אבקנים מנוונים (סטמינודים), או ל-3 אבקנים ו-2 סטמינודים. זירי האבקנים על-פי רוב נפרדים, מאוחים רק לעתים-רחוקות, לעתים מאוחים לכותרת, יש ובבסיסם תוספתנים. למאבקים 2 לשכות, פיזור האבקה נעשה דרך סדק אורך, הפונה אל מרכז הפרח. בבסיס האבקנים מצוי בדרך-כלל צופן דמוי-דיסקה, טבעת, או כוסית. השחלה עילית, נישאת לעתים קרובות על עוקץ (גינופור), עשויה 5-1 עלי-שחלה, מפורדים, או מאוחים בדרגות שונות, יוצרים מגורות כמספרם, בכל מגורה 2 ביציות, לעתים יותר. עמוד-העלי יחיד על פי רוב, בראשו צלקת פשוטה, שהיא המשכו של העלי. הפרי מגוון בצורתו ועשוי להיות הלקט, מפרדת בת 5-1 יחידות - שבהם שכבת הפרי הפנימית (אנדוקרפ) נפרדת ופולטת את הזרעים בהבשלתה, כנפית, בית-גלעין, או ענבה. כל מגורה בפרי מכילה 2-1 עד הרבה זרעים, עם או בלי אנדוספרם, העובר גדול, הפסיגים זקופים, כפופים, או מקופלים.
הפיגמיים המוכרים ביותר הם ההדרים (מיני הסוג Citrus), שמקורם באוסטרליה ודרום-מזרח אסיה. מיני הדרים שונים טופחו לזני-תרבות וערכם המסחרי עצום - יותר מ-100 מיליון טונות של פירות הדרים, ששוויים מעל 10 מיליארד דולרים, מגודלים ביותר מ-80 ארצות ונמכרים מדי שנה ברחבי העולם, ללא ספק הפירות הנמכרים ביותר. אלה כוללים בעיקר תפוזים, מנדרינות, אשכוליות, לימונים, ליים, פומלה, קומקווט (השייך לסוג אחר, Fortunella) והכלאות שיצרו זנים חדשים. חשיבות ההדרים כמקור מזון ומיצויי מרפא נודעת מאז ימי קדם וכיום ידועה חשיבותם כמקור עיקרי לויטמין C. פירות ההדרים הם תוצאה של התפתחות השחלה, העשויה , בסוג זה, מ-16-8 עלי-שחלה המקיפים את ציר הפרח ואשר בהבשלתה יוצרים מגורות, שבהן הזרעים ושקיקי מיץ (זקיקים, vesicles). דופן הפרי (פריקארפ) מתפתח לשכבה תיכונה (מזוקארפ), בשרנית ושכבה חיצונה (אקסוקארפ), צבעונית, שבה בלוטות שמנים אתריים, חלקה החיצוני הוא האפידרמיס, העטוף בכסותית (קוטיקולה), הבנויה משרשרות פולימריות של חומצות שומן ותאית (צלולוז) ושכבה חיצונית שעוותית, המגינה על הפרי.
מיני הסוג פיגם, כבר היו מוכרים בעולם העתיק כצמחי מרפא ובושם ומהם מופק שמן, רוטין, המכיל חומרים פעילים שונים, שהינו אנטיאוקסידנט וקושר יוני ברזל חופשיים ומשמש כתוסף מזון בריאותי. הפיגם מוכר היטב גם בפולקלור כצמח שלו תכונות לגירוש שדים (ראו בהרחבה בכתבה באתר זה). מיני פיגמיים שונים משמשים כצמחי נוי.
בישראל מיוצגים הפיגמיים בבר על-ידי 2 סוגים, פיגם ופיגמית ובהם 4 מינים מקומיים. פיגמית פור, הגדלה בנגב, היא צמח אדום, הנמצא בסכנת הכחדה.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
