ברשימות הטקסונומיות העדכניות, המבוססות על מחקרים פילוגנטיים-מולקולאריים, משפחת השלמוניים בוטלה והוכללה, יחד עם משפחת הולריניים, במשפחת היערתיים, שבסדרת השלמונאים (Dipsacales, שבה יערתיים ועוד משפחה קטנה אחת, Adoxaceae, בינתיים ללא שם עברי, אליה שוייכו סוגים שונים כמו מורן וסמבוק, שהיו כלולים במשפחת היערתיים הקלאסית). עם זאת, מאחר ולשלמוניים סימנים יחודיים, יש הממשיכים להתייחס אליהם כאל משפחה נפרדת וכך גם בתיאור שלהלן.
השלמוניים כוללים כ-15 סוגים וכ-150 מינים, שתפוצתם משתרעת באירואסיה ובאפריקה הטרופית. ריכוז מינים גדול מצוי באגן הים התיכון. השלמוניים התפתחו לפני 50-40 מיליון שנה.
המשפחה קרויה על שם הסוג שלמון, הנזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, משנת תרצ"א (1931), ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת איג, זהרי ופינברון, בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים. השם שלמון, עברות של השם הערבי "שָׁלָמוֹן", למין שלמון סורי, שהיה נפוץ כעשב רע בשדות חיטה. השם הערבי מצויין בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני), "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", משנת תרע"ז (1917), בו הציע במקומו את השם "גֻּלָּה", המאזכר את התפרחות הקרקפתיות-כדוריות של הסוג (השם המדעי של הסוג שלמון, Cephalaria, מלטינית: "ראש", מתייחס אף הוא לצורת התפרחת). שם המשפחה המדעי, Dipsacaceae, על שם הסוג קרד, Dipsacus , מיוונית: dipsa - "צָמָא", על שום עליו העליונים של הצמח, המאוחים בבסיסיהם לכעין קערית, האוגרת מי גשמים. אכן, במגדיר הצמחים הנ"ל של איג וחבריו, נקרא הצמח "בְּרֵכוֹת", בשל תכונה זו. השם המאוחר יותר, קרד, הנזכר לראשונה במילון לצמחי ארץ-ישראל, שיצא לאור בהוצאת ועד הלשון העברית בשנת תש"ו (1946), הינו הטייה משמות עממיים של הצמח (בגרמנית: Karden, בספרדית: Cardo), אולם המילה העברית קרד קשורה לגירוד וקירצוף פרוותם של בעלי חיים ("וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְיוֹם טוֹב", משנה, מסכת ביצה, פרק ב', משנה ח') ויתכן שהשם גם מאזכר את התפרחת המתייבשת שבה מוצים קוצניים, דמויי מברשת. כחלק מתעשיית האריגים, השתמשו בעבר בתפרחות יבשות של קרד, להברשת האריג לשם ריכוכו.
השלמוניים הינם עשבים חד-שנתיים, דו-שנתיים, או רב-שנתיים, לעתים-רחוקות שיחים. השורשים לעתים מעובים. הגבעולים קירחים, או שעירים, לעתים קוצניים. על-פי רוב קיימת שושנת עלים בבסיס הצמח. העלים נגדיים, או ערוכים בדורים, חסרי עלי-לוואי, בעלי-פטוטרות, או חסרי-פטוטרות והטרפים מוצרים בבסיסם באופן הנדמה כפטוטרת. בסיסי העלים לעתים מאוחים. לעתים על פרט יחיד מצויים שני סוגי עלים, התחתונים פשוטים והעליונים מחולקים לאונות, או גזורים-מנוצים פעם, או פעמיים. העלים קירחים, או שעירים, תמימים, או משוננים, לעתים גב הטרף קוצני, לאורך העורקים. התפרחות קרקפות צפופות, כדוריות, ביצניות, או גלילניות, בראשי הגבעולים, או בחיקי עלים, לעתים ערוכות במכבדים. בבסיס התפרחות מעטפת חפים, חופשיים, או מאוחים לכדי מחצית אורכם, לעתים עולים אל מעבר לתפרחת. על המצעית ערוכים מוצים קשקשיים, לעתים מסתיימים בזיף קוצני (קרד). השלמוניים הינם מואבקי-חרקים. הפרחים דו-מיניים, לעתים חלק מהפרחים בתפרחת נקביים. כל פרח עטוף במעטפית (גביע-חיצוני) של חפיות מאוחות לכדי צינור, על פניה 8-4 חריצים, לעתים מסתיימת בנזר קרומי, דמוי-פעמון (תגית). המעטפית יושבת על המצעית, עטויה בקשקש המצעית. הגביע קטן, דמוי כוסית, לעתים מחולק ל-5-4 שיניים, או עשוי זיפים פלומתיים מרובים (נוציץ), יציב ונותר על השחלה גם לאחר ההבשלה. הכותרת בעלת-סימטריה דו-צדדית, עלי-הכותרת מאוחים למשפך שלו 5-4 אונות, או שהכותרת דו-שפתנית. לעתים הפרחים החיצוניים גדולים יותר מפרחי מרכז הקרקפת. צבע הכותרת לבן, כחול, לילך, ורוד, סגול, אדום, או צהוב. הפריחה אינה אחידה בקרקפת ופרחים נפתחים בנקודות שונות על פני הצבר הקרקפתי בעוד חבריהם סגורים, לעתים הפריחה מתחילה מן המרכז ומתפתחת כלפי הצדדים. בפרחים 4-2 אבקנים, זיריהם חופשיים, מאוחים לצינור הכותרת, ערוכים לסירוגין בין אונות הכותרת ובולטים אל מחוצה לה. המאבקים בני 2 לשכות, המשחרות אבקה דרך סדק אורך, הפונה אל מרכז הפרח. השחלה תחתית, עשויה 2 עלי שחלה, אחד מהם מתנוון וכך השחלה הינה בת מגורה אחת ובה ביצית יחידה. מן השחלה עולה עמוד-עלי עדין, הנושא בראשו צלקת יחידה, או דו-אונתית. הפרי זרעון יבש, בלתי נפתח, עטוף במעטפית ונושא בראשו את שרידי הגביע כנזר. בפרי זרע יחיד, מכיל אנדוספרם, העובר זקוף.
מיני שלמוניים שונים (בעיקר מהסוגים שלמון ותגית) משמשים כצמחי נוי בגינון. מיני קרד נחשבים במקומות שונים עשבים רעים בשדות חקלאיים.
בישראל מיוצגים השלמוניים על-ידי 6 סוגים ובהם 16 מינים. שלמון יפואי ותגית מצויה נפוצים מאוד בכל החבל הים-תיכוני. הסוג נזרית השתייך לפנים לסוג תגית והופרד ממנו, נזרית חופית מצויה בחולות מישור החוף ואילו נזרית מדברית נדירה וגדלה בהר הנגב. חוגית תמימה, נקראה בעבר קנאוטיה, נדירה למדי וניתן למצוא אותה באדמות הכבדות של עמק יזרעאל ובאזור ירושלים. נוציץ המדבר נדיר מאוד, גדל בהר הנגב. קרד שסוע נכחד מישראל וככל הנראה גם בעבר הופיע רק מדי פעם באופן אפיזודי, באזורים לחים.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
