האגדה לקוחה מתוך ספרי הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..."
קישור ישיר לספר.
כשקיבלו בני ישראל את התורה, רצו כל הצמחים לקשט אותה ואת בגדי הכוהנים.
אמרה החיטה: "לי יאה לקשט את בגדי הכוהנים ואת ספר התורה, כי ממני עושים את הלחם הטוב, המשביע רעבים ומעטר את השולחן בימי חול, ואת החלה החגיגית המעטרת את השולחן בימי חג ומועד."
אמרה השעורה: "לי יאה לקשט את בגדי הכוהנים ואת ספר התורה, כי גרעיני משמשים מזון לבהמות הבית, ומהם מפיקים את השיכר הטוב."
והגפן אמרה: לי יאה לקשט את בגדי הכוהנים ואת ספר התורה, כי מפירותי מפיקים את היין הטוב, המשמח לבב אנוש."
והתאנה אמרה: "לי יאה לקשט את בגדי הכוהנים ואת ספר התורה, כי פירותי עסיסיים ומתוקים, והם נשמרים זמן רב כדבלים וגרוגרות ומשמשים למאכל גם בימי הקיץ וגם בימי החורף."
והזית אמר: "לי יאה לקשט את בגדי הכוהנים ואת ספר התורה, כי מפירותי מפיקים את השמן הטוב, המשמש למאכל ולמאור."
והתמר אמר: "לי יאה לקשט את בגדי הכוהנים ואת ספר התורה, כי אני מלך המדבר! מפירותי מפיקים את דבש התמרים הממתיק את המאכלים, ומקורתי וכפותי בונים את סוכות המדבר המעניקות מעט צל לכל עובר אורח."
רק הרימון שתק ולא אמר דבר, כי חשב בלבו: מה אוכל אני להציע לעומת כל אלה? והוא נחבא מבויש בין עליו הצרים ולחיו האדומה הסמיקה עוד יותר.
אמר בורא העולם לצמחים: "טובה שתיקתו הצנועה של הרימון מדברי הרהב שלכם! למרות שצורתו נאה ומיוחדת וכתר לראשו שתק. לכן בחרתי בו כדי לקשט את בגדי הכוהנים ואת ספר התורה."
מאז מקשט הרימון את בגדי הכוהנים ואת ספרי התורה עד היום הזה ומסמל את היופי
עוד על הרימון :
הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובמקורות,
בשימושיו השונים: כמזון, כמיץ וכעיטור ארכיטקטוני: במקדש שלמה, במשכן ובפסיפסים שנמצאו (בהם הרימון מזוהה כמו הפרי שלנו), וכמטפורה ליופי ולרומנטיקה, ולקיום מצוות.
הביטוי "מלא כרימון" מבטא אדם עם ערכים, תוכן ותורה.
נהוג לאכול בראש השנה רימונים כדי שנקיים מצוות ככמות הגרגירים שברימון.
בספר שיר השירים אומרת הנערה לנער: "אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח', ב')
יין הרימונים היה פופולרי בימי קדם כמו גם בשנים האחרונות שבהן שבו וגילו את תכונותיו הטובות האנטיבקטריאליות ונוגדות החימצון.
בשיר השירים גם מתאר הנער את אהובתו כך: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך"..(ן' ז')
הרימון היה מוטיב חוזר על עצמו בעיטור שולי המעיל של הכהן הגדול ובמקדש שלמה.
"והרימונים מאתיים טרים סביב על הכותרות השנית"...(מלכים א' ז', כ')
לשיא הציוריות זכה הרימון כשהמרגלים נשאו אותו שניים במוט בחזרם ממשימת הריגול:".. וישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים..."(במדבר יג', כג')
הרימון נמצא כקישוט בפסיפסים ברצפות בתי כנסת ובתי עשירים בימי קדם .
מספרים על ר' יוחנן שלא היה יפה כמותו, ועל מנת לתאר שמץ מיופי זה, המשילוהו לזוהר גרגרי הרימון- "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום ויעטר כליל של ורד אדם על פיו, ויניחנו בין חמה לצל ואותו זהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא" (בבא מציעא פ"ד, ע"א).
