תיאור הצמח: שיח קוצני ממשפחת הצלפיים, שגובהו 2-0.5 מ'. הוא גדל בכל האזורים הים-תיכוניים, וכן בשולי בקעת הירדן, במדבר יהודה, בנגב ובערבה. בתי-גידולו הם קירות, מצוקים, גדרות, ערמות אבנים וקרקעות דלות. ענפיו קשתיים, והם משירים את עליהם העליונים לקראת סוף הקיץ. עליו עגלגלים, בשרניים ומכוסים בקרום דק של שעווה. בבסיס פטוטרת העלה צומחים שני קוצים נוקשים ומאונקלים. הפריחה בחודשים מארס-אוגוסט. הפרחים גדולים, מרובי-אבקנים וצבעם לבן-ורוד. הפרי הוא ענבה מאורכת, המשתלשלת על עוקץ השחלה. מועד האיסוף: כל ימות השנה.
מקורות ופולקלור: צמח הצלף נזכר בתנ"ך בשם חנן בן צלף: "וחנון בן צלף השש" (נחמיה ג', ל'). אבותינו ראו בצורת הפרי דמות אבר מין, ולפיכך הוא כונה גם בשם אביונה, שפירושו – מעורר התאווה המינית: "וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה" (קהלת י"ב, ה). לא בכדי משמרים הפלאחים הערביים עד היום את מנהג השימוש בפרי להגברת כוח הגברא ולעקרות נשים. בתקופת המשנה והתלמוד גידלוהו כירק ואכלו את ענפיו הרכים, את ניצני פרחיו ואת פירותיו: "הצלב מתעשר תמרות ואביונות וקפרס" (מעשרות ד', ו'). מי צלפין מעורבים בחומץ שימשו כתרופה לבעיות לב (שבת ק"י).
רפואה עממית: הוא מקובל מאוד ברפואה העממית של הערבים בארץ כתרופה לטיפול בליקויי שמיעה, בשיגרון, בעקרות נשים, בפצעים פתוחים ומזוהמים , בסוכרת, בכאב שיניים ובמחלות חזה.
אופן השימוש: מבשלים שורש צלף בשמן-זית, מסננים את השמן ומטפטפים טיפות-מספר לכל אוזן. תרופה זו יעילה לטיפול בזקנים ששמיעתם לקויה.לטיפול בשיגרון: כותשים עלים, גבעולים ופירות של צלף, ומניחים את החומר הכתוש על מקום הכאב. טיפול זה גורם לחימום ולצריבה של האזור המטופל, לכן כדאי שלא יארך יותר מרבע שעה.אמבטיית צלף: מבשלים 200 גר' עלים וגבעולים בליטר מים במשך חצי שעה. מסננים את המרתח ושופכים אותו לתוך אמבט מלא במים חמים. יש לשהות באמבט כחצי שעה. טיפול זה יעיל מאוד לטיפול בעקרות נשים, בפצעים פתוחים ומזוהמים ובמחלות חזה.לכאבי שיניים: כתשים עלה ומניחים את החומר הכתוש על השיניים.לסוכרת: שותים כוס תה שחלטנו בה 2 עלי צלף (ללא סוכר).
מתוך ילקוט הצמחים של נסים קריספיל
