תיאור הצמח: שיח ממשפחת הצלפיים שגובהו 90-40 ס"מ, גדל בארץ בבקעת ים המלח, בערבה ובהרי אילת. צורתו כדורית וצפופה, כל חלקי הצמח מכוסים בצפיפות בשערות בלוטיות, המדיפות ריח חריף ומיוחד. פורח בחודשים יוני-אוקטובר. פרחיו עדינים ויפים, שוליהם סגלגלים ומרכזם צהבהב. הפרי משולשל, צר וארוך, נפתח לאורך שתי קשוות.מקורות ופולקלור: מקור השם העברי הוא בריח הרע הנודף מכל חלקי הצמח. השם הערבי "סמוה" בא מהמלא סם, רעל. וזאת על שום כושרו של הצמח לרפא פצעים פתוחים עם חשש לזיהום, וכן הכשות נחשים, דבורים, צרעות ועוד.
רפואה עממית: הצמח מקובל מאוד ברופאה העממית של הבדווים בנגב ובבקעה – לריפוי פצעים פתוחים, לעקיצת זבוב-החול ולטיפול בתוצאה, פצע שושנת יריחו. מקובל לטיפול בסוכרת, בכאבי בטן, בשיעול, בהקאה ובמחלות עור.
אופן השימוש: מטגנים את עלי הצמח בשמן זית, מניחים אותם על פצעים פתוחים וחובשים בתחבושת. מרתח: כותשים עלי באשן ומרתיחים אותם במים. את המרתח מורחים על פצעי גוף ומחלות עור. עלים ולבן: כותשים את עלי הצמח, מערבבים יחד עם לבן, שמים על תחבושת וחובשים פצעים. משרה: חולטים שתי כפות גדושות של עלים יבשים בליטר מים ושותים כוס אחת בבוקר וכוס אחת בערב – לטיפול בכאבי בטן, בהקאות, בהכשות נחשים, בשיעול, במחלות כבד ובמחלות עור. הדרך היעילה ביותר לריפוי שריטות ופצעים בשטח היא: להדביק עלים של באשן ישירות על הפצע. התוצאות – מידיות.
מתוך ילקוט הצמחים של נסים קריספיל
