תיאור הצמח: בן-שיח ממשפחת השפתניים, שגובהו 60-30 ס"מ. הוא נפוץ ברוב חלקי הארץ בצדי דרכים, בבתי-גידול נטושים, במזבלות ובבתות ספר. ענפיו זקופים ומכוסים שערות ארוכות. העלים דמויי מביצה. הפריחה בחודשים אפריל-יוני. הפרחים יושבים בחיקי העלים העליונים, בתפרחות דו-בדיות צפופות, וצבעם לבן או ורדרד. הפרי בנוי מ4- פרודות קטנות. מועד האיסוף: כל ימות השנה.
מקורות ופולקלור: שם הסוג מבטא את מרירותו הרבה של הצמח. יש סבורים שהשם Marrob מקורו עברי ופירושו מיץ מר, כנראה שיבוש של מרור.
רפואה עממית: הצמח מקובל מאוד ברפואה העממית של עדות ישראל ושל ערביי ארץ-ישראל – בעיקר כתרופה לפצעים פתחים ומזוהמים, לדלקות עיניים, למחלות דרכי הנשימה, לשיעול, לתולעים בבטן, לאנמיה ולמחלות לב.
אופן השימוש: כותשים עלי מרוביון, מבשלים אותם בשמן-זית ומניחים אותם על פצעים פתוחים ומזוהמים. תרופה זו הוכחה כיעילה מאוד, והיא מומלצת ביותר גם לפצעי נמק.טיפות עיניים: חולטים 5 עלי מרוביון בכוס מים רותחים, משהים קמעא, מסננים, ומשתמשים במשרה בטיפול עיניים. מטפטפים 2 טיפות מהמשרה לכל עין.סוכריות נגד שיעול: משרים 10 עלים של מרוביון בחצי כוס עראק במשך יומיים. מטפטפים טיפות-מספר מהמשרה על גביש סוכר ומוצצים אותו כסוכריה נגד שיעול ומחלות דרכי הנשימה.מיצוי כוהלי: משרים 20 עלי מרוביון בכוס כוהל לשתייה במשך שלושה ימים. מסננים את הכוהל ושותים כפית אחת שלוש פעמים ביום. מומלץ כתרופה לטיפול בתולעים בבטן, באנמיה ולהסדרת פעילות הלב.
מתוך ילקוט הצמחים של נסים קריספיל
