תיאור הצמח: צמח רב-שנתי ממשפחת המצליבים, שגובהו 60-30 ס"מ. הוא נפוץ בעיקר בשדות מעובדים, בצדי דרכים ובאשפתות בחבל הים-תיכוני. גבעוליו ישרים ומכוסים בשיער זיפני. עליו דמויי כינור, מנוצים ומפורצים, וגם הם מכוסים בזיפים קצרים. הפריחה בחודשים מארס-אפריל, הפרחים ערוכים באשכולות וצבעם צהוב. הפרי הוא תרמיל זיפני, צר וארוך, מועד האיסוף: ינואר-אוקטובר.
מקורות ופולקלור: בספרות המשנה והתלמוד נזכר החרדל פעמים רבות, ומן הסתם היה מצוי לרוב ומוכר לכל תושבי הארץ. אבותינו גידלו את החרדל כירק-מאכל, והיו נוהגים להשתמש בעיקר בתימורותיו (ראשי הגבעול והעלים) בבישול ובכבושים: "אמר רבי יהושע מימי לא לא גס ליבי לומר לאדם צא ולקט לך תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשרות" (תוספתא, מעשר ראשון ג'). אבותינו הכירו גם את הסגולות הרפואיות הטמונות בו, וכך אמרו עליו: "הרגיל בחרדל אחד לשלושים יום, מונע חליים מתוך ביתו. אבל לא בכל יום, מפני שהוא מחליש את הלב" (ברכות מ', א').
רפואה עממית: באביב, מלקטות הכפריות הערביות את גבעולי החרדל ועליו, ומתקינות מהם מאכלים ערבים. הן משתמשות בכל חלקי הצמח גם כתרופה – לדלקות אוזניים, לכאבי פרקים, לחיזוק הגוף ולניקוי המעיים, נגד אבנים בכליות ולמניעת הצטננות.
אופן השימוש: כותשים 5 גר' זרעים, ואת החומר הכתוש מטגנים בשמן-זית; מסננים את השמן ומשתמשים בו לטיפול באוזניים מודלקות. מטפטפים 3-2 טיפות מהשמן לכל אוזן. בעודו פושר, מומלץ שמן זה כתרופה יעילה לטיפול בדלקת פרקים ובכאבי גב, בדרך של מריחת השמן על האברים הכואבים. אכילת גבעוליםועלים של חרדל השדה, כשהם מבושלים או טריים, מחזקת את הגוף ומנקה את דרכי העיכול.תה מזרעי חרדל: מבשלים 2 גר' זרעים בחצי ליטר מים, במשך חצי שעה, ושותים כוס אחת ביום. יעיל מאוד לטיפול באבנים בכליות ובמחלות כבד.
מתוך ילקוט הצמחים של נסים קריספיל
