זו קבוצה גדולה מאד של צמחים עתיקי ימים ובהם כ-12000 מינים. הם ירוקים, מטמיעים, בעלי שורש ובעלי צינורות הובלה בגוף הצמח. שרכים שלא כמו צמחים בעלי זרעים, נחשבים למוקדמים בסולם ההתפתחות של הצמחים. אין להם פרחים, הם אינם חונטים פירות ואין להם זרעים. דרך הרבייה שלהם היא באמצעות נבגים.
בעבר הרחוק היו השרכים הצמחים השולטים על-פני כדור הארץ. שיא התפתחותם היה בסוף תקופת הקרבון לפני 150 עד 65 מיליון שנה. תקופה זאת נקראת כך כי בה נוצרו המרבצים הענקיים של החומר האורגני, שכיום אנו מכירים כמרבצי דלק פוסילי – פחם, נפט וגז. עיקר החומר הצמחי במרבצים אלה הושקע ביערות שרכים שחיו בשטחי ביצות. כיום יש רק שיירים מעטים ליערות שרכים במזרח אוסטרליה, בניו-זילנד ובדרום-אמריקה.
קיימת רב-גוניות רבה בצורתם של השרכים. מינים אחדים גודלם כס"מ אחד, והגדולים שבהם הנראים כעצים מתנשאים לגובה של עד 30 מטר. רובם ירוקים ומטמיעים אחרים בעלי כתמים מכסיפים. אורך עלי השרכים וצורתם, גם הוא מאוד לא אחיד. למינים רבים עלים פשוטים חלקים ומאורכים ולאחרים עלים ארוכים ביותר, מפורצים ומנוצים כמה פעמים, חלקים או שעירים. ברוב המינים עלה צעיר המגיח מהריזום (גבעול תת קרקעי ) קצהו מסולסל. עם גדילתו נפתח הסלסול ומתגלה העלה השלם.
בעלי השרכים, לרוב בצידם התחתון, ניתן להבחין בכתמים חומים. אלה הם מִנְבָּגִים, האברים שבהם מתפתחים הנְבָגִים. המנבגים בעלה יכולים להראות כמו נקודות, או ככתם חום המופיע בקצה העלה. יש מינים שהמנבגים מופיעים כפסים חומים במרכז העלה או בשוליו.
מינים רבים של שרכים נפוצים בעיקר באזורים הטרופים. אך הם נפוצים באזור הממוזג וגם באזורים יובשניים. בתי הגידול בהם הם חיים אינם אחידים. שרכים רבים הם יבשתיים הגדלים מתחת לחופת היער. אחרים מכסים שדות נרחבים ויש מינים החיים בתוך מקווי מים או חיים כאפיפיטים על העצים. בשל אי האחידות הגדולה בבתי הגידול שהם מאכלסים, בצורת העלים ובגודל שלהם, בצבעם הירוק ובמרקמם, כמו גם דרישותיהם הצנועות לחומרי הזנה לאור, ולטמפרטורה, הפכו רבים מהם למבוקשים כצמחי בית המגודלים לנוי והם מהווים ענף חקלאי מפותח.
רביית השרכים:
אחת התכונות שמעידות על מעמדם הקדום של השרכים בין הצמחים, היא קיומם של שני דורות עצמאיים במהלך חיי הצמח. דור המתרבה מינית – הקרוי גמטופיט (Gametophyte), ודור המתרבה אל-מינית - הקרוי ספורופיט (Sporophyte). הדור של הגמטופיט הוא הקטן מבין השניים וזה שמשך חייו קצר מאוד. הספורופיט, לעומתו, הוא השרך אותו אנו מכירים כצמח בגודל ניכר שיכול להגיע לגובה כמה מטרים ולחיות שנים רבות.
הנבגיםשמייצר הספורופיט (פירוש השם "הצמח יוצר הנבגים" נבגים הם Spores). נפוצים לאוויר ונוחתים על פני הקרקע. אלה ששפר גורלם והם נחתו על קרקע לחה, יתפתח מהם גמטופיט. הוא מתפתח לרקמה שטוחה וירוקה הקרויה, שנראית כמו עלעל קטן. אין לו גבעול והוא חסר עלים. הוא קולט חומרי הזנה מהקרקע באמצעות ריזואידים (שרשים דקיקים) והוא מטמיע. הגמטופיט (פירוש שמו "יוצר תאי מין") מייצר תאי מין זכריים, שהם קטנים ובעלי כושר שחייה באמצעות שוטון ותאי מין נקביים – ביציות – שקשורות לרקמה. תאי המין הזכריים משתחררים למים ושוחים אל תאי הביצית ומפרים אותם. תהליך זה של הרבייה חייב להתבצע בנוכחות מים חופשיים, גם בשרכים החיים ביבשה ואפילו במדבר. מתא הביצי המופרית מתפתח הספורופיט. בתחילה מופיע העלה הראשון שהוא עדין ודקיק. עם הזמן יפתח העלה אבר תת קרקעי בעל שורשים (ריזום) ועלים רבים נוספים. עלים בוגרים מייצרים מנבגים.
הספורופיטים יכולים להתרבות גם בדרך וגטטיבית, בעיקר באמצעות קטעים של קני שורש. חלקי צמח הניתקים מצמח האם מתקיימים כצמח חדש לכל דבר.
כתבה: ערגה אלוני
