על אחת מגבעות הכרמל גדל עץ כליל חורש צעיר. עירום ורועד עמד העץ בסערות החורף, נלחם ברוחות העזות, והתפלל לאלוהים שיעניק לו מעט חום.
יום אחד הציצה קרן שמש קטנה מבין העננים וראתה את העץ הקופא בקרה. נכמרו רחמיה על העץ הסובל, וכל יום באה וחיממה את ענפיו העירומים, אבל בערב נאלצה למהר ולשקוע בים כדי להימלט מן החושך השחור הרוצה להמית אותה ואת חברותיה, קרני השקיעה האחרות.
כעבור שבוע פרצה סערה.
רוחות עזות נשבו, שברו ענפים ועקרו עצים, וכל היום לא הצליחה קרן השמש לבקר את ידידה הצעיר. רק בערב הספיקה לחמוק מהרקיע האפור, ובאה לחמם מעט את כליל החורש הרועד מקור.
"עלייך למהר ולשוב לשקוע בים, פן יפגע בך החושך וימית אותך!" קרא העץ. "לא אוכל להניח לך לקפוא כאן בקרה, אהובי!" ענתה הקרן, ונותרה חבוקה בענפי העץ כל הלילה. לאט-לאט נמוגה הקרן, ושרידי אורה הלכו ופחתו. אבל קרן האור הטובה לא מתה.
למחרת שקעו זהרוריה על ענפי העץ והפכו לפרחים שצבעם כצבע השקיעה.
מאז פורח כליל החורש מדי שנה באשכולות פריחה ורודה-סגלגלה, ובערבי החורף הקרים הוא זוכר בגעגועים את האור הנעים ואת החום המלטף שהעניקה לו ידידתו, קרן השקיעה הקטנה.
מאת רותי יצחקי-ריכטר
