חצב מצוי

צמח שכיח, בולט בנוף, פורח בסוף הקיץ ובסתיו. מיוחד במקצב החיים שלו (פנולוגיה), וכן במבנהו: בבצלו, בעליו, בפריחתו ובחומרי הטבע הרעילים שבו.

מהלך החיים השנתי של החצב מחולק לשתי עונות: בנובמבר יוצאים העלים, ומתחיל השלב הווגטטיבי של חיי הצמח, המתנהל במשך החורף וראשית האביב. באותה תקופה נוצרת התפרחת אך היא נשארת חבויה בתוך הבצל. באפריל קמלים העלים, וכל חלקי הצמח שמעל לקרקע מתים. בסוף הקיץ (אוגוסט) עולה עמוד הפריחה, ואז חל שלב הרבייה (הגנרטיבי) למשך שבועות אחדים, ואחריו שוב אין לחצב כל חלק חי מעל לקרקע, פרט לזרעים.

עמוד-הפריחה גבוה (70 עד 180 ס"מ), יחיד ואינו מסתעף, ועשרות פרחים (50 עד 250) ערוכים לאור חלקו העליון על עוקצים קצרים בשיבולת מוארכת. הפריחה מתחילה מלמטה, וכל יום נפתחת קבוצה אחרת של כ-30 פרחים מעל לקודמים, והפרחים שנפתחו ביום הקודם קמלים.

הפרח הבודד קטן, קוטרו כ-10 מ"מ, ומבנהו אופייני למשפחת השושניים: (אליה היה שייך בעבר - כיום החצב עבר למשפחת האיספרגיים)  6 עלי-עטיף – אולי 3 החיצוניים שבהם מוצאם מעלי-גביע ו-3 הפנימיים מוצאם מעלי-כותרת, אך כולם כותרתיים, דומים לחלוטין אלה לאלה, לכן נכנה אותם עלי-עטיף, היינו עלי כותרת ו/או עלי-גביע. עלים אלה לבנים-צחורים מבפנים, ואילו מבחוץ עובר פס-אורך ירוק במרכזם. הם גם מחזירים קרינה אולטרה-סגולה.

פנימה מהם 6 אבקנים, ועוד פנימה שחלה משולשת. החצב הוא נציג טיפוסי, הנחשב מאפיין קבוצה של 25 מיני גיאופיטים בישראל הפורחים בסתיו, וזכו לכן לכינוי "קבוצת החצב". לפריחה בסתיו יש יתרונות וחסרונות: יתרונה הוא בכך שרוב הפרחים האחרים פורחים באביב, וכך נמנע החצב מתחרות על המאביקים; החיסרון הוא בכך שאכן יודעים יפה רוב הפרחים מדוע הם מעדיפים לפרוח באביב, שהרי אז מרובים החרקים המאביקים, ואילו בסתיו הם מעטים יותר. אולי לכן ויתר החצב על התאמה ספציפית משוכללת למאביק מסויים.

הפרח שופע צוף רב ופרוש לרווחה, ואין לו מנגנונים מתוחכמים למניעת שוד-צוף. לכן הוא זוכה לביקור של מגוון גדול של חרקים, והוא פרוץ לכל דיכפין, כולל חרקים לא מתוחכמים ופחות יעילים כמאביקים, כצרעות וזבובים. אלה שאינם יעילים בהפרייה נחשבים "שודדי-צוף", שאינם מביאים תועלת לצמח.

במחקר שערכו ראובן דוכס ואמוץ דפני נמצא כי החצב נוקט בעקרון של "ליתר בטחון" בהאבקה גם ברמה גבוהה יותר: נוסף להאבקה בידי חרקים הוא נוקט במידה מסויימת גם בהאבקת רוח, ואפילו מעט בהאבקה עצמית, אף שנמצאה מידה כלשהי של אי-סבילות עצמית. מבין החרקים השונים שנמצאו בפרחי החצב נודעת חשיבות להאבקה בעיקר לדבורי-דבש, צרעת הפלך, צרעה מזרחית, ואולי גם לתנשמית (מין עש). מבקרים אחרים ראויים להיחשב בעיקר "שודדי-צוף", שאינם מועילים להאבקה, כגון נמלים, זבובים (זבוב הבית, זבוב-בשר) ודבורים בודדות קטנות, שאינן מסוגלות להאביק בגלל גודלן, כי אינן מגיעות לצלקת בשעה שהן גומאות צוף או מלקטות אבקה.

הפרח נפתח בשעה 01:00 בלילה, והוא נותר פתוח במשך כ-18 שעות, עד שעה 19:00 בערב. אף שהוא פתוח בלילה, וצבעו הלבן מתאים למקובל לגבי האבקה בידי חרקי-לילה, נצפו רק מעט מאוד כאלה על הפרחים. מיד עם היפתח הפרח מבשילה אבקתו, וכן מופרש צוף מ-3 צופנים הממוקמים בדופן השחלה. הצוף מיוצר רק עד 05:00, וככל שהשעות עוברות אחר-כך הולך הצוף ונעשה מרוכז יותר, בגלל התאדות.

הבצל של החצב הוא הגדול בבצלים של צמחי-הבר בארץ, ללא כל מתחרים. קוטרו עשוי להגיע עד 25 ס"מ. בצל זה, ככל הבצלים, הוא קבוצה של בסיסי-עלים תת-קרקעיים, האוגרים מזון ותופחים. בצלו של החצב מורכב מבסיסי-עלים רעופים, היינו המכסים רק חלקית זה על זה, ולכן הוא נחשב בצל קשקשי. מדי שנה מתרוקנים הגלדים החיצוניים והופכים לקליפות קרומיות, ואילו בסיסי-עלים חדשים המתפתחים במרכז הבצל, אוגרים מזון ונוספים אל הבצל מבפנים.

בצל הוא ביסודו ובתכליתו מאגר חומרי מזון. למאגר כזה יתרונות רבים, אך גם חסרון – הוא משמש פיתוי לבעלי-חיים ליהנות מהמזון שבו, לאוכלו. וכאן מתחיל מאבק רב-תהפוכות בין הצמח לאוכליו: כדי להגן על הבצל בפני שיני בעלי-חיים הטמין הצמח את מאגר המזון בתוך הקרקע, כרבים אחרים כמותו (גיאופיטים) במשפחתו וגם במשפחות אחרות. אולם יש בעלי חיים רבים, כמו חזיר וצבי וחולד ודרבן ושאר מכרסמים, היודעים לחפור בקרקע לחפש מזון. לכן פיתח החצב רעל חריף, הפוגע בבעלי-חיים ולא בצמחים, ופיזר אותו ברקמותיו בבצל ובעלים. הרעל כולל גליקוזידים הפועלים על הלב, וחומרים הגורמים לגירוד בעור.

אולם יש בעלי-חיים היודעים להעביר את מזונם במעיהם ולספוג את חומרי המזון, ולא לספוג את הרעל לגופם (מה שבתוך צינור-המעי נחשב עדיין מחוץ לגוף, ורק מה שנספג לדם ולרקמות הוא בתוך הגוף). מה עשה החצב? הוא אוגר ברקמותיו גם מחטים זעירות, עשויות אוקסלט הסידן, הפוצעות את דופן המעי ואת צינורות הדם שבו, וכך מחלחל הרעל לתוך הדם. בסיכומה של המלחמה הזאת מסתבר כי החצב מנצח בדרך כלל, אך במקרים מסויימים הוא בכל-זאת נאכל מעט.

הרעל של החצב שימש בימי הביניים כסם ממריץ ללב, ותליית בצל של חצב בפתח הבית נחשבה עוד במצרים וביוון הקדומות כסגולה לפריון.

מתוך בצלו של החצב יורדים כלפי מטה שורשים אחדים מקבילים (ציצת-שורשים), וכלפי מעלה – עלים ועמוד-פריחה. יש סבורים בטעות כי גם אם נעקור את הבצל ונותרים רק השורשים – הם יוכלו לשקם את הצמח ולגדל בצל חדש באותו מקום. כך מסבירים את המסורת של חז"ל שהחצב מתאים לסמן גבולות בין חלקותיהם של איכרים שכנים, ושאף את גבולות ארץ-ישראל סימן יהושע בחצבים. בדברי חז"ל נזכר פעמים אחדות "חצוב", ולא תמיד ברור אם הכוונה לצמח זה, ואיזה תכונות שלו מנסה הכתוב להדגים.

הבצל של החצב אינו נוטה להתפצל, אך אם נגרם לו פיצול בגלל גורם חיצוני – אדם או בעל-חיים אחר – יכולים חלקי-בצל להתרבות ברבייה וגטטיבית.

בניסוי שנערך החזיקו בצל של חצב מחוץ לקרקע, ומאגר המזון והמים שבו הספיק כדי לאפשר לצמח פריחה, צנועה אמנם, במשך 10 שנים.

בזכות מאגר המזון והמים שבבצלו הענק יכול החצב להרשות לעצמו להוציא עלים עוד לפני הגשם הראשון, וכך הוא זוכה להטמיע ולייצר מזון חדש ללא תחרות מצד צמחים אחרים. ואכן, בנובמבר בולטים עלי החצב הירוקים כאיים רעננים בתוך נוף צמחי קמל. העלים בשרניים-גלדניים, דמויי חרב רחבה. הם מכוסים שכבה של שעווה המקנה להם גוון כחלחל. טיפות הגשם על עלי חצב, ששכבה זו מבליטה אותן, ידועות בין צלמי-הטבע כאטרקציה. מובן שכל אוכלי העלים יתנפלו על הירק הרענן היחיד הזה. וכאן מציל הרעל את עלי החצב משיני האוכלים. אם כי מדי פעם יתגבר איזה צבי או שפן או ארנבת על פחדו מהרעל, ונוכל למצוא פה ושם עלי-חצב שהקצה שלהם נגוס. אולי בראשית לבלוב העלים, כשרק הקצה מציץ מהקרקע, הרעילות עוד איננה כה קשה? ואיך יודע זאת בעל-החיים?

אין "פתרון מוחלט". יש בעלי-חיים האוכלים עלי חצב למרות רעילותם: אם אלה חלזונות, המכרסמים את שולי העלה; ואם אלה פשפשים (מין ששמו רַכְנָף העירית), התוקעים את החדק הדקיק שלהם לתוך רקמת העלה ומוצצים אותה, אולי תוך הימנעות מפגיעה בחומרי הרעל?

בסוף האביב, משקמלו העלים, אין בהם עוד רעל, ואז לועסים בני הצאן את העלים היבשים בהתלהבות עצומה, אולי מפני שהם נהנים מן הרשרוש, כשם שהם נלהבים ללעוס נייר. ואז הרי אין בכך עוד נזק לצמח, אלה נהנים וזה אינו חסר.

הסתכלות במיקום המדוייק של יציאת עמוד הפריחה ביחס למיקום העלים (הקמלים) מורה כי הפריחה שייכת לעלים שקמלו, לא לאלה העתידים ללבלב; מכאן שהפריחה אינה מתחילה את מחזור החיים השנתי, אלא מסיימת אותו – החצב אינו מקדים לפרוח, אלא הוא מאחר לפרוח ביחס לעלים.

פריו של החצב משולש בחתך-רוחב, ובו זרעים עטופים במעטה ספוגי-שעמי קל-משקל וסביבו קרום בלתי חדיר למים. לכאורה נראה כאילו נועדו זרעים אלה להיות מופצים בציפה על פני מים (ואכן שֵׁם החצב בגרמנית ובאמגלית – תרגומו "בצל-הים"), אך לא ברורים מקור המעטה ותכליתו. מכל מקום ברור כי הזרעים ממלאים בנאמנות וביעילות את תכליתם להפיץ את אוכלוסיית החצב. כל תנועה של רוח או פגיעה של בע"ח מטלטלת את עמוד התפרחת נושא הפירות הבשלים ומפיצה את הזרעים למרחק כבליסטראות.

תפוצתו של החצב בארץ רחבה, והוא שכיח מאוד בכל החבל הימתיכוני, בהר ובשפלה. הוא צומח גם במדבר, אך שם הוא נדיר יותר. המין נפוץ בארצות שסביב הים התיכון.
בסוג 100 מינים שתפוצתם משתרעת מהאזור הימתיכוני ודרומה למדבר ואף לשולי האזור הטרופי. בארץ גדל רק מין אחד נוסף, צנוע ונדיר יותר, חצב גלוני.

כתב מייק לבנה