פואה מצויה

פואה מצויה היא מטפס רב-שנתי של החורש הארצישראלי, שכיח מאוד. הצמח ירוק-עד, אם כי רוב עליו מתייבשים בקיץ. הגבעולים מעוצים אך דקים וגמישים ומשתרגים, מצולעים (חתכם מרובע). העלים ערוכים לאורך הגבעולים בדורים של עלים אליפסיים מוארכים עד סרגליים, מספרם בין 2 ל-8 בכל דור, לרוב 6. למעשה אלה 2 עלים נגדיים, ועוד 2 זוגות של עלי-לואי. שפות העלים וגם הגבעולים מצויידים בזיפים נוקשים כפופים כאנקול, והם אמצעי-הטיפוס הראשון של הצמח, בטרם נכרך הגבעול סביב המשען. השם מופיע בתנ"ך כשם פרטי, ובמשנה כשמו של צמח שמפיקים ממנו צבע (שביעית ז, ב). גם שמו הלועזי קשור לצבע אדום, שהופק בעיקר משורשיו של מין אחר בסוגו – פואת הַצַּבָּעִים.
פואה מצויה פורחת בין מרס למאי. הפרח גלגלי, חסר גביע, דומה לפרח של קרובתו הדבֵקה, אך יש לו 5 אונות (לדבֵקה – 4 אונות). האונות מאוחות בבסיסן ומחודדות בראשן. הכותרת קטנה וגלגלית, קוטרה 5 מ"מ ומטה, גונה קרם–צהבהב. 4 אבקנים. הפרח מואבק בעיקר על-ידי זבובונים ונמלים. הפרי כדורי, קוטרו 4–7 מ"מ, בשרני, סגול עד שחור, מופץ על-יד ציפורים. לשלשת סגולה של ציפורים שאכלו פירות של פואה צובעת בקיץ גזעי עצים בחורש, ובאוקטובר בולטים בסגול גללי השועלים והחרדונים במרומי החרמון.
פואה מצויה נפוצה בחבל הימתיכוני, בחורש ויער, גם על גדרות-אבן, ואף בבתה ללא משען. בבתה היא מתפתחת כשיח סבוך המטפס על עצמו, כדור צפוף שקוטרו חצי מ'. הצמח מגיע עד מרומי החרמון – אחד מהצמחים הימתיכוניים המעטים שם. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון.
מן הפרי והשורשים הפיקו חומר לצביעת אריגים, צביעת קירות של טרקלינים וצביעת הגוף, הציפורניים והשערות. מן השורשים הפיקו תרופות לצהבת, לחיזוק העצמות ולהמסת אבנים בכליות. בקומרן נמצאו עצמות (של איסיים, לפי רוב החוקרים) צבועות באדום, ומשערים שהתושבים נהגו לאכול שורשי פואה כתרופה.
בסוג 60 מינים, בארץ 1 או 2.

כתב מייק לבנה