צמרנית הסלעים היא בן-שיח צנוע ובלתי מתבלט, אך מעניין וחשוב, אף שכיח ונפוץ. כל בדווי נהג (לפחות עד אמצע המאה ה-20) לשאת בכיסו אגודת צמר של צמרנית, כדי להצית בעזרתה אש במדורה או בסיגרה. הצמח מסתעף מבסיס מעוצה, ענפיו גמישים, גובהו 20–50 ס"מ. הענפים מכוסים כסות צמרית לבנה, והם מתקלפים בנקל יחד עם כסות זאת. העלים סרגליים, מוצרים בבסיס. בחורף צומחים עלים גדולים, צמירים מלמטה; בקיץ מתפתחים עלים קצרים יותר, צמירים משני צידיהם. חלקיו העליונים של הצמח מתייבשים בקיץ, חלקיו התחתונים נשארים חיים, עם עלים קטנים.
צמרנית הסלעים פורחת כמעט כל השנה, בעיקר בין מרס ליולי, בעיקר-בעיקר באפריל. התפרחות קטנות (קוטרן עד 10 מ"מ), חרוטיות או דמויות כד, סביבן עלי-מעטפת רבים רעופים. הפרחים זעירים, צבעם צהוב חיוור. הפרחים הפנימיים צינוריים, עם 5 שיניים, דו-מיניים; פרחי ההיקף נימיים (לשוניים), נקביים, ערוכים בדורים אחדים. לרוב התפרחת סגורה, רק לעיתים רחוקות רואים אותה פתוחה כמו בצילומים המצורפים. הפרחים מואבקים על-ידי זבובי-רחף. הפרי הוא זרעון עם ציצית ששערותיה מחוספסות.
צמרנית הסלעים שכיחה בבתי-גידול שונים בחבל הימתיכוני, במיוחד בסלעים. היא מתפשטת אף לנגב, גדלה ברוב אזורי הארץ מהחרמון עד לדרום הנגב. שורשיה מפתחים שורשים צדדיים דקים, החודרים לסדקי-סלעים ובין שכבות-סלע ומנצלים בית-גידול חסר מתחרים ועשיר-יחסית במים. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות שלמזרחו של הים התיכון ובמערב אסיה.
בסוג 40 מינים, בארץ 2.
שימושה העיקרי הוא להצתת אש. איך? קלף את הענפים, יבש את הקליפה עם כסות השיער שעליה, ןתקבל פלומה יבשה, שהיא החומר המועיל להצתת אש. עתה הכה באגרופן פלדה (זנאדה) על אבן צור (אל תאמין לאגדה שאפשר להצית אש בנקל בהכאת אבן על אבן), ואת הניצוצות הנוצרים כוון אל הפלומה. לחילופין אפשר לחמם את הפלומה בריכוז אור-השמש באמצעות מגדלת, רצוי לכוון את אלומת האור אל נקודה שהשחרת קודם בפלומה. כך תתפוס בפלומה אש לוחכת כמו בפתיל של מצית. עתה נשוף באש, והוסף חומר דליק-בנקל כמו ענפים דקיקים או מחטי אורן, ולַבֶּה את האש כך שתתפוס ותתלקח ללהבה. עד לפני עשורים אחדים יכולת לפגוש בכל מקום בדווי המחזיק ברצועה על צוארו אגרופן-פלדה ונרתיק עם אניצי צמרנית מיובשים.
היא משמשת גם תרופה לפצעים , כאבי שיניים ופגעים בעור.
כתב מייק לבנה