ורד דביק

ורד דביק הוא שיח מסתעף נשיר-חורף. יש לו קוצים כמו של ורד, עלים כמו של ורד רק קצת דביקים, פרחים כמו של ורד, פירות כשל ורד – והוא אכן צמח-בר בסוג ורד, ממין הררי הגדל במרומי החרמון. השיח עמיד ברוחות העזות של מרומי החרמון בזכות ענפיו הנוקשים. הענף נושא קוצים מאונקלים אימתניים. העלים מנוצים למספר בלתי זוגי של עלעלים, לרוב 5 או 7. העלעל ביצי, שפתו משוננת, העורק הראשי שלו נושא בצידו התחתון קוצים מאונקלים קטנים. פני העלה מכוסים שערות, ובראש כל שערה נישאת בלוטה צהבהבה דביקה. ורד דביק פורח במאי בחגורה התיכונה של החרמון בפריחה שופעת, וביוני בחגורה העליונה בפריחה דלילה. פרחיו דומים מאוד לפרחיו של ורד הכלב. הפרח גדול, קוטרו 3 ס"מ ויותר, צבעו ורוד (בגוון שונה מעט מפרט לפרט), ויש לו 5 עלי-כותרת ואבקנים רבים. כל עלה כותרת משונץ בקצהו. מבנה הפרח כקערה שטוחה או צלחת. הפרח חד-יומי, עלי הכותרת שלו נושרים ביומו הראשון, מחר ייפתחו פרחים אחרים. אין צוף, וההאבקה נעשית על-ידי חרקים שוחרי אבקה. הפרי ביצי מוארך או אגסי, אדום, מכוסה שערות בלוטיות דביקות, בראשו הוא נושא את שרידי הגביע והאבקנים. ורד דביק גדל בחגורה התיכונה של החרמון כעץ, לעתים אף עם גזע ממש, שגובהו מגיע עד 5 מ'; ובחגורה העליונה – בצורת שיח שגובהו 1–2 מ', והוא בולט שם בנוף, שרוב צמחיו הם בני-שיח בגובה 40 ס"מ ומטה. הוא גדל תכופות בקבוצות צפופות, אולי בגלל רביה וגטטיבית. נפוץ במיוחד בטרשים ובדרדרות. תפוצתו העולמית של המין משתרעת בהרים מאיטליה ועד להימלאיה, והוא מגיע בחרמון לקצה הדרומי של תחום תפוצתו באזורנו, ואינו גדל בשום אזור אחר בארץ. מתחת לרום של 1500 מ' גדל מין דומה באותו סוג, ורד הכלב, שהוא שכיח בארץ, ועתים קשה להבחין ביניהם, אולי יש אפילו טיפוסי-מעבר. בסוג 200 מינים, בארץ 4. בסוג ורד נכללים גם אלפי זנים תרבותיים (יש מונים רבבות), שתרבות טיפוחם נמשכת לפחות מזה 2,500 שנה, כעדות תעודות מיוון הקדומה. יש רואים בורד את הפרח החשוב והנפוץ ביותר בגננות באזור הממוזג. הורד שולט בגינות פרטיות וציבוריות, וגידול ורדים לקטיף הוא ענף חקלאי חשוב בישראל ובעולם. מפיקים מי-ורדים ושמן-ורדים מעלי הכותרת (בעיקר של זנים תרבותיים, מרובי עלי כותרת). שימושם העיקרי של מי ורדים הוא להתרעננות, אך יש מאמינים בכוחם להוריד חום ולרפא דלקת אוזניים, דלקת עיניים, כאב ראש, ולפתור בעיות בדרכי העיכול, בכאבי רחם, בדלקת ריאות. בוורדים שטופחו לתרבות פיתחו אמנם מוטנטים עם עלי כותרת רבים, אך הפרח הבסיסי בסוג ורד (ובמשפחה כולה) בנוי 5 עלי-כותרת. השם ורד אינו נזכר בתנ"ך, אך נזכר במשנה. הבלבול בשמות בין ורד לשושן (רוזה ו-ליליה או ליליום) הוא עתיק-יומין, ומופיע בכל לשונות אירופה. השם העברי ורד והשם האירופי רוזה נגזרו מאותה מילה, מקורה כנראה בפרס או באסיה הקטנה. מוסכם היום כי ורד הוא השם הנכון עבור צמח שמספר עלי הכותרת שלו הוא ביסודו 5 (בורדים תרבותיים מספרם כאמור שונה, מגיע לעשרות ולמאות, כי אבקנים התגלגלו בהם לעלי כותרת), ואילו שושן הוא צמח שמספר עלי הכותרת שלו הוא 6, והרי מכאן השם שושן, מהמילה שש. ובכל זאת מקובל גם בעברית וגם בלועזית כי הצורה שמשרטטים במחוגה עם 6 "עלים", והמקובלת מאוד בתבליטים, בסמלים ובחותמות – נקראת ורדה או רוזטה. מהשם ורד נגזרו גם שם הצבע (ורוד) ושם האי רודוס, "אי השושנים". בערבית משמשת המילה "ורד" כשם כללי לפרח. כתב מייק לבנה