על צמחי בתי קברות - אמוץ דפני

בתרבויות שונות השתמשו בצמחים בטקסי לוויות, מינים מסוימים שימשו לזרי אבל וניטעו על קברים. צמחים אלו סימלו את הקשר עם העולמות התחתונים מזה ועם חיי נצח מזה. קיימות עדויות רבות ממצרים העתיקה , מיוון ומרומא על קישוט הנפטרים וקבריהם בזרי פרחים.
כאשר בודקים, בבתי קברות מוסלמים, בארץ באילו צמחים משתמשים בטקסי קבורה ואילו מהם ניטעים על הקברים, אפשר להבחין בשלוש קבוצות: צמחים עתירי בשומת, צמחים בעלי פרחים לבנים ועצים (ושיחים) ירוקי־עד.

צמחים עתירי בשומת
בלב מג'דל כרום, בגליל התחתון, מצוי בית קברות משפחתי השייך למשפחה סונית מהזרם הסופי. המקום מוקף חומה ומטופח. בין הקברים ניטעו צמחי בשומת (ארומה) רבים והמבקר ביום קיץ חם פשוט נדהם מעצמת הקטורת העולה מהמקום. אין ספק שיש בכך משום הקלה פורתא בגעגועים ובצער המלווים את המבקרים במקום.
בסקר שערכנו בבתי קברות מוסלמים מסורתיים בצפון הארץ (כאלו ללא גינון מודרני והשקיה) מצאנו שבכל אתר היו בממוצע שישה מיני צמחים ריחניים שמחציתם היו בני משפחת השפתניים.
רק בבית קברות אחד (מתוך 35) לא היה אף צמח ארומטי. הצמח הריחני הנפוץ והדומיננטי הנשתל בבתי קברות הוא המרווה המשולשת והמשני הוא הרוזמרין הרפואי. במחצית מבתי הקברות נמצאו זרים טריים של צמחי בשומת שהונחו על הקברים.
הצמחים שנרשמו לפי סדר תדירותם הם: מרווה משולשת, רוזמרין רפואי, ריחן רפואי, מיני נענה, הדס מצוי ,פיגם מצוי, ליפה לימונית, גרניום ריחני, זוטה לבנה, מיני אזוביון, טגטס זקוף, לענה שיחנית, מיני יסמין וצתרה וורודה.

כאשר שאלנו את המקומיים מדוע משתמשים במרווה משולשת בבתי קברות, קיבלנו, בין היתר, את התשובות הבאות: "לברכת הנפטר"; "המלאכים אוהבים ריח טוב ונמשכים לצמחים ריחניים. צמחים אלו גם מעבירים תפילות אל המתים"; "אנחנו מניחים מרווה בבתי קברות מאחר שהם מפיצים ריח טוב. כאשר אדם נפטר המלאכים באים לבקר אותו והם אוהבים ריח טוב." נציין שאמירה זו מתייחסת לאמונה המוסלמית הנפוצה שהמלאכים מגיעים לשפוט את הנפטר בקברו. אם ישרור ריח נעים, יגדל הסיכוי שהם ידונו את הנפטר לזכות ולא לחובה.

סיבות נוספות לשימוש במרווה הוא "צמחים ריחניים ניטעים בבתי קברות כדי לסתור את הריח הלא נעים. עלינו לזכור שהקבורה הייתה שטחית"; "אנחנו שמים מרווה בעבור הבאראכה (ברכה אלוהית). זה צמח קדוש ומבורך"; "הצמח ריחני, זה צמח אהוב ומכובד".; "אנחנו מטהרים את המתים במרווה וכן שותלים אותה עבור הריח הטוב" ו"היא מגרשת את השטן ואת עין הרע."

כאשר בודקים את השימושים הטקסיים של המרווה המשולשת אצל המוסלמים בארץ, מתחוורת התמונה הבאה.
כאשר נולד תינוק מניחים אותו על מצע טרי של עלי מרווה והאם שותה חליטה מצמח זה. באותה הזדמנות עורכים טקס מיוחד בשם " מוּלָאד". במהלכו שוחטים כבש ומזמינים את החברים ואת בני המשפחה. השייח קורא פסוקים מהקוראן. לידו מניחים מגש ועליו עלי מרווה מעורבים בשיבולת שועל. לאחר מכן כל אורח לוקח קומץ מהתערובת בשקית קטנה. בבית משמשת תערובת זו להכנת קטורת הנודעת בסגולתה כנגד עין הרע והשדים. מניחים אותה על גחלים בוערות, הבית מתברך בריח הטוב וכל שלוחי הרוע נעלמים ואינם.
בכל חתונה ושמחות משפחתיות אחרות, מעלים קטורת מעלי מרווה, כאמור נגד עין הרע ולגירוש שדים.
זרי מרווה מונחים בקברים טריים למראשותיו של הנפטר. אחד הנשאלים סיכם את חשיבותה של המרווה המשולשת במחזור חיי האדם במלים הבאות: "הנחת מרווה משולשת על קברים היא קשר המתקיים בין הלידה למוות" .
בעוד אחר החרה החזיק אחריו באומרו "המרווה המשולשת מלווה את האדם בכל שלבי חייו."

הבאת פרחים ריחניים לבתי הקברות היא מנהג עתיק שנהוג לפרשו כפעולת הסחה כנגד ריחות רעים שהיו מלווים את באי בית העלמין. כדי להשיב את רוחם נהגו המלווים להריח צמחי בושם. כבר ביוון העתיקה, ברומא, בבריטניה וברחבי המזרח התיכון נהגו להשתמש בצמחי בושם כדי להקל על הצחנה בבתי הקברות.

מעניין לציין את הרוזמרין הרפואי שאינו צמח בר בארץ ובכל זאת הוא מופיע תדירות בבתי קברות. באירופה מקובל להשתמש בצמח זה כשם משתמשים במרווה משולשת בארץ. לפי דה־קלין ולג'אונה (Decleene and Lejeune), חוקרי פולקלור הצמחים באירופה, "הרוזמרין משמר את הגופה ויַרְקוּת העד מבטיחה חיי נצח. מאחר שקטורת הייתה יקרה מאוד הועדף הרוזמרין הארומטי בטקסים דתיים בימי קדם, במיוחד בטקסי קבורה".
הרוזמרין נפוץ ביותר באירופה כצמח בתי קברות מאז ימי קדם. כמו כן הוא משמש בטקסי חתונה - כך נקשרים לידה ומוות יחדיו. הצמח נחשב כמגרש רוחות רעות, ממש כמו המרווה המשולשת. סביר להניח שהרוזמרין (הידוע גם כצמח רפואה וקוסמטיקה) הובא על ידי נזירים אירופיים לגליל (?) ומשם נפוץ לכפרים הערביים, בדיוק לאותו שימוש בבתי הקברות.

נראה אפוא שהמרווה המשולשת היא צמח פולחן חשוב ביותר בשלבים שונים של מחזור חיי האדם בשל סגולותיה נגד עין הרע וכוחות הרוע המאיימים על בני האדם במקביל לשימושים דומים של הרוזמרין הרפואי באירופה.

הריחן המצוי (בזיליקום) הופיע כצמח השלישי בחשיבותו. מין זה מוצאו באסיה הטרופית וגם שם (במיוחד בהודו שם מין זה מקודש ביותר אצל ההינדים) הוא צמח פולחן חשוב בעת לידה, חתונות, לוויות ואירועים אחרים וכנגד כוחות הרוע. כבר ביוון העתיקה נחשב הריחן כסמל אבלות. הנוצרים היוונים הקדומים האמינו שריחן צמח על קברו של ישו. גם כיום נחשב הריחן כצמח אבל בכרתים. באירופה נהוג היה להשתמש בצמח זה בבתי קברות כמו שהשתמשו בצמחים אחרים בעלי בשומת. עד היום שותלים באירן ריחן על קברים.
ריבוים של מיני בשומת אחרים, מהם בני הארץ ומהם צמחים זרים, מהווה עדות לחשיבות של צמחים אלו במנהגי קבורה ברחבי העולם העתיק וגם בימינו אלה.

שפע הצמחים הריחניים בבתי קברות לא נעלם מעיניו הבוחנות של נתן יונתן. וכך הוא כותב בשירו "הקיץ מתחיל":

הקיץ מתחיל, בבית הקברות הישן
כבר התייבש העשב הגבוה ושוב אפשר
לקרא את הכתוב על המצבות.
...
קצת רוזמרין, קצת ריחן, קצת
תקווה , קצת בושם ללב, קצת מנטה
לנחיריים, שמחה לאישונים
ושמחה ללב.
לרגע נדמה שזו תוצאת סקר על צמחי בשומת בבתי הקברות. יצחק שלו, לעומתו, הרבה יותר צנוע ומבקש (בשירו "כשאמות שימי על קברי את פרח הקורנית"):
כשאמות, שימי על קברי את פרח הקורנית
ואוכל כעכי אדמה עם זעתר
...
במותי, לכי לך למקומות שהלכת עמי,
ועמי חנית.
תזכרי איך הייתי אומר לך:
"כשאמות שימי על קברי את פרח הקורנית."

פרחים לבנים:
בבתי קברות של המוסלמים, במיוחד במסורתיים שבהם, מוצאים, לעתים קרובות, צמחים לבני פרחים הנשתלים על הקבר. מבין הפרחים הבהירים בבתי קברות מופיע אירוס ארם נהריים (שצבעו כחול־סגול אך עלי העטיף החיצוניים לבנים בבסיסם) ולאחריו נרקיס מצוי, חצב מצוי, חבצלת החוף (כך גם בבית הקברות הבריטי בהר הצופים של חללי הכיבוש על הארץ, במלחמת העולם הראשונה, ניטעו חבצלות החוף שאינן גדלות כלל באזור זה והובאו המיוחד מאזור חוף הים בית גידולה הבלעדי של החבצלת), חבצלת קטנת פרחים, אהל הגבישים  ועירית גדולה (שאינה בדיוק לבנה).
כאשר נשאלו המידענים מדוע שותלים פרחים לבנים (ובהירים) בבתי בקברות, ענו: " הפרחים הלבנים טהורים כמו נשמת הנפטרים"; " הצבע הלבן הוא סימן שהאדם היה טהור ונקי"; " בגלל היופי ולכבוד הנפטר... הכלה לובשת לבנים, הנפטר נכרך בבד לבן, העולים למכה לובשים בגדים לבנים זהים להארות שכולם שווים"; "המלאכים יורדים לדון עם הנפטר. הלבוש לבן - עדות שלאיש יש לב טוב". אחד מהנשאלים סיכם את נושא הצבע הלבן באיסלם: " הפרח הלבן מזכיר את הצבע הלבן המאפיין את החאג' ואת תקופת העלייה לרגל. אומרים שאלוהים אוהב את החאג' ומבטיח שעולה הרגל יחזור למעגל החיים כפי שאמו אך ילדה אותו (כלומר מחיקת חטאים). הצבע הלבן אהוב על האלוהים ויושיע את חטאי המת."

אירוס ארם נהריים נפוץ בבתי קברות מוסלמיים ברחבי המזרח התיכון טורקיה וצפון אפריקה. בפקועה, במזרח השומרון, נהוג שכאשר טומנים אדם בקבר מניחים שלוש פיסות מקנה השורש של אירוס ארם נהריים אצל הנפטר. אחת מול הראש, השנייה מעל הלב והשלישית ליד הרגליים. הנימוק הוא "יגידו הפרחים את צדקו של האיש מאחר שהצמח אינו מת לעולם." (מפי אורי אליאב).

בהקשר לנושא זה שמענו את הסיפור הבא: "למלך אחד הייתה בת אהובה. יום אחד חוללה בתו. נערה שהייתה דומה לגבר הואשמה באונס. כאשר הותז ראשה של הנערה, נתגלתה זהותה האמיתית והאנשים הצטערו על המעשה. על קברה שתלו "זַמְבָּק" (שם קיבוצי לפרחים לבנים או בהירים וגדולים כגון
שושן , חבצלת ואירוס)."
לפי סיפור דרוזי מבית ג'אן (ארכיון הסיפור העממי, אוניברסיטת חיפה, מס' 16288): " פעם החטיא סוקין את אנשיו שהפכו לשודדים ולרוצחים. הנסיך הישר מועדאד יצא למלחמה כנגד הרשעים ובדרכו פגש את סאלחה בתו של אחד ממנהגי הרוצחים. הרדימה סאלחה את אביה ואנשי חבורתו ואותתה לנסיך שהגיע והיא ואנשי הנסיך רצחו את השודדים כולל אביה של סאלחה. סוקין המנהיג ברח והגיע לביתה של זקנה המארחת אותו. בלילה, לאחר שנרדם, הפכה עליו הזקנה את התנור והוא נשרף. סאלחה הישרה חיה כצדיקה ומתה בתולה ועל קברה צמחה חבצלת. הנסיך מועדאד שמר עליה ושלטונו התחזק לאחר שהוכיח את גבורתו."

מספרות קרואופוט ובלנדספרגר (Crowfoot and Baldensperger), חוקרות הפולקלור הערבי: "לפני כארבעים – חמישים שנה (כלומר בשנות השמונים למאה התשע-עשרה) חייתה באל־חאדר ליד ארטס נערה טובת מזג שהייתה צחקנית והשיחה עם הבריות. התנהגות זו הייתה לצנינים בעיני אנשי הכפר. אישה אמורה להתנהג מחוץ לבית כראוי: עיניה מושפלות לקרקע, פניה מכוסים ברעלה וכתפיה עטופות היטב ואסור לה להשיח עם איש ולא לחייך או לחשוף את שיניה. כמה איום ונורא היה לחשוף את השיניים. נערה זו הלכה בפומבי שהיא מחייכת, מראה את שיניה, צוחקת ומשיחה עם כל עובר ושב. אחיה הגיעו אליה ושאלו: 'מדוע את עושה זאת? איננו יכולים לשאת זאת. נעניש אותך אם לא תשני דרכייך.' אך הנערה העליזה ולא ויתרה, לא שינתה ממנהגה ואנשי הכפר צפו לה את המר מכול. יום אחד רצחו אותה האחים וברוב חמתם והשליכוה לבור סיד באומרם 'כזאת ייעשה למען כבוד המשפחה'. אויבם בכפר הלשינו עליהם והמושל הגיע לכפר וערך חקירה. עד מהרה נגלה הסוד וגופתה של הנערה נמצאה בבור הסיד. המושל צווה לקבור אותה כראוי ליד בריכות שלמה, וכך נעשה. סמוך מאוד לאחר מכן צמח פרח לבן מקברה. היה זה פרח של דלעת מטפסת וכמה עוברי אורח הבחינו בכך. 'הכול ברור כעת,' הם קראו. 'תראו את הפרחים הלבנים ומה אנחנו עשינו. היא חפה מפשע!'. ואז החישו פעמיהם, קראו לאחרים מבני הכפר וכולם ראו את הפרח הלבן וידעו שהנערה הייתה ללא מתום" (תרגום ד"ר יואל פרץ).

החצב מופיע תדירות בבתי קברות מוסלמיים, ואמנם שניים משמותיו הערביים הם "בצל בתי הקברות" ו"בצל המתים". לפי המסורת מהווה החצב קשר לאלוהים בכך שבזכות שורשיו העמוקים הוא "מעביר את התפילות אל המתים".

לא צריך דמיון רב כדי לראות בחצב מעין נר זיכרון.
וכך כותב נתן יהונתן בשירו "נרות החצב הלבנים":
בשעה שכזאת נדלקים
על אדמת־קברים נעזבת
כל נרות החצב הלבנים –
אזכרת נשמות עצובה.
ובמקום אחר:
מה יפים אז נרות החצב
הדולקים וכבים עם השמש.
ותפילת הקברים הנצחית
עתיקה אך לא עצובה.
(נתן יהונתן, נרות החצב הלבנים).
רעיון דומה מובא אצל לאה גולדברג:

בכרם נשרו העלים,
בהרים פרח החצב.
אל תראוני שאני חולפת
נר שחור דולק בהרים.
בהרים הקבר נחצב…
(לאה גולדברג, משירי שני סתווים)

פה ושם יש עדויות שעיריות נשתלות על קברים בטורקיה. הד למסורת שצמחי עירית קשורים לעולם המתים מוצאים ב"אודיסיאה" של הומרוס שם מסופר על אודות המתים שהרמס, שליח האלים, מוליכם אל ממלכתו של הָאדֶס, אל השאול. הדרך קודרת והם עוברים בדרכם את זרמי האוקיאנוס, את הסלע הלבן, את שערי הֶליוֹס, את אנשי החלומות ולבסוף מוצאים את מנוחתם באחו העיריות, שם שוכנות נשמות המתים במחילות תת־קרקעיות. היוונים הקדמונים נהגו לשתול עיריות על קברים מאחר שהאמינו כי זרעיהן מזינים את הנפטרים.

נרקיסים קשורים אף הם לפי המיתולוגיה היוונית לעולם השאול. גאיה (אלת האדמה) רצתה לפייס את האדס (אל השאול) וגרמה לכך שיופיע נרקיס עז ניחוח כדי לפתות את פֶּרְסֶפוֹנָה, בתה של דֶמֶטֶר (אלת התבואה) להגיע אל עולם המתים. במיתולוגיה היוונית מסופר שהמתים שצעדו בעיר שיראז באירן נהגו להניח זרי נרקיס ושושן על קברו של משוררם הנערץ חאפז (1320 -1389). באירופה נהוג עד היום לעטר נפטרים וקבריהם בפרחי נרקיס. יש החורתים נרקיס על מצבות כתזכורת לסיפור המיתולוגי על נרקיסוס שנפטר בדמי ימיו.

למרות שלא מצאנו שושן צחור על קברים מוסלמיים בארץ, ראוי לציין שמקורותינו קושרים את פרחי השושן הצחורים לבתי קברות כמסופר: "תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום הטומאה, טהור, שאני אומר אחר לקטו ונתן לו." (טהרות, פ"ג, מ"ז).
בפולקלור האירופי מסופר כי פרח השושן הצחור מסמל נשמות טהורות. והיה והוציאו להורג אדם נקי כפיים, יעלו פרחי השושן על קברו להגיד צִדקו. באירופה נפוץ ביותר השימוש בפרחים לבנים בעת לוויה.
פרחים לבנים כעדות לצדקת האדם ותומתו מופיעים תדירות בפולקלור האירופי. חוקר שם פאקל (Puckle) מסכם נושא זה: "העובדה שפרחים לבנים משמשים באופן כמעט בלעדי בלוויות מהווה תזכורת מיוחדת לטוהר." הצבע הלבן הוא צבע האבל בעולם המוסלמי מזה וסמל הטהרה מזה, וכך שתילת צמחים בעלי פרחים לבנים על הקברים אינה מפתיעה. ממש אותם מיני צמחים ידועים כבר מימי יוון העתיקה כצמחי לוויות ואבל.

עצים ושיחים בבתי קברות
הברוש הוא העץ הנפוץ ביותר בבתי הקברות המוסלמיים, ואחריו מופיעים דקל, זית ושיזף (השיזף מהווה חלק מהצומח הטבעי ואינו ניטע במיוחד).
בערב אל עראמשה (על גבול לבנון) מצאנו ער אציל (הגדל שם באופן טבעי).
ההסברים ששמענו לנטיעת עצים אלו היו: "שיחים ועצים ניטעים בבתי קברות כדי ליצור קשר בין הנפטרים ואלוהים"; "כל עץ מגן על הקבר מאחר שהוא ירוק - הגנה נגד עין הרע"; כל עץ הניטע על קבר משבח את האל מלא הרחמים, למען הנפטר, כל הימים."
הברוש ירוק העד מופיע כסמל אבל, זיכרון וחיי נצח בתרבות המערב. כבר המשורר היווני אובידיוס (34 לפנה"ס – 17 אחה"ס). מספר (מטמורפוזות 10: 121) על אודות עלם בשם סיפריסוס (Cyparissus), שהיה חברו הטוב של אפולו. יום אחד הרג סיפריסוס בשוגג איל ענק שהיה חביבו של אפולו ונחשב קדוש ע"י הנימפות. הנער סבל ייסורים כה רבים על אשר עולל עד כי פנה אל האלים כי תמשיך החרטה לייסרו לעולם. כתשובה לתפילתו הפכו אותו האלים לעץ ברוש שיהיה תמיד במקום בו שורר הצער. העץ הפך לסמל אלי השאול, בנות הגורל (שלושת האלילות האחיות הגוזרות גורל האנשים ; קְלוּטוֹ הטווה את חוט החיים, לָכֶזִיס המודדת אותו ואָטְרוֹפּוֹס הגוזרת את החוט במספריים) ושל אלילות הזעם. נהגו לטעת את הברוש סביב בתי הקברות ולמראשותיהם של הקברים. כמו כן היה מקובל לשאת ענפי ברוש בזרי לוויות כסמל למוות שאין להשיבו. זאת על שום כך שעץ ברוש שנכרת - לעולם לא יחליף.

שמו המדעי של הברוש הוא Curpressus sempervirens. שם הסוג נושא את שמו של נשוא האגדה – סיפירסוס, ושם המין פירושו "ירוק עד". באנגלית מכונה עץ ברוש "בתי קברות" (Cemetery Cypress) על שום נטיעתו בבתי קברות בכל ארצות המערב וכן גם באזורנו. במיתולוגיה הרומית מוקדש הברוש לפְּלוּטוֹ אלוהי השאול. נהגו להניח ענפי ברוש ליד דלת אבלים כסימן הזדהות. ברושים ניטעים בבתי הקברות בקפריסין. העץ זקוף ובעל שורשים מעמיקים, ולפי האמונה המקומית "הנשמות עוברות מהקבר אל השורשים והצמרת כלפי מעלה אל השמיים". (מוריס צמח, בע"פ ). לפי אמונה עממית פרסית מסבירים את הקשר של הברוש לזיכרון מאחר ש"מי החיים זורמים מטה לאורך הגזע".
בקפריסין פוחדים האנשים לנוח בצל עצי הברוש שבחצר הכנסיות כי הם מאמינים "שנשמות המתים חוסות בצל עצים אלו במזג אוויר גרוע." באירופה מייחסים לברוש "אבלות ומלנכוליה" עקב צבעו הירוק־כהה והוא מהווה סמל לנצחיות עקב היותו ירוק־עד. במזרח טורקיה חורתים דמות ברוש על קברי גברים וצבעוני (או פרח אחר) על מצבות נשים.
ריבוי נטיעתם של ברושים בבתי קברות מביא לידי כך שאם אמרת ברוש כאילו איזכרת את המתים. צמרות הברוש נעות ברוח כמו מתפללים המבקשים על המתים בשם החיים הבאים לפוקדם בימי הזיכרון. מכל עצי הארץ הברוש הוא המין המוזכר ביותר בשירה העברית וכמעט תמיד בקשר לזיכרון ולאבדן. כך כותב חיים גורי בשירו "ברושים":

הם מוותרים על מי שלא עולה.
הם מאמץ ירוק כהה – לגעת.

עונים לחקירות הרוח הקלה,
מודים הם כי דרכם אחת.

הם צלייניה של תפילה עולה.

קראתי בספר עתיק שאיני זוכר את שמו
אך זוכר אני את ריח גוויליו,
ובו נאמר, כי הם צל האהובים
שנלקחו…"

ואצל יהודה עמיחי מתמצתת שדרת הברושים (עם הפרדסים) את אבלו המתמשך, ללא נחם, על חבריו חללי מלחמת השחרור:

ומאז כל הברושים וכל עצי הפרדסים
בין נגבה ויד מרדכי
הולכים במצעד אבל אִטי,
ומאז כל ילדיי וכל אבותיי
הם יתומים ושכולים.
(יהודה עמיחי, מאז(

השיזף המצוי נשמר במיוחד בבתי קברות כחלק מהצומח המקומי. עדות נוספת ליחס הקדושה המיוחד שמין זה זוכה לו ברחבי העולם המוסלמי, הוא המנהג הבא: באירן, בעיראק ובהודו נהוג לרחוץ את המתים במים שהושרו בהם עלי שיזף. הדבר נעשה כדי לשמר את הגופה וכן כזכות לרצות את המלאכים. בארץ היה נפוץ מנהג זה בעבר אך נדיר כיום.

באשר לנטיעת ער אציל על קברים נעיר שבערב אל עראמשה נהוג לשרוף עלי ער כקטורת נגד עין הרע כשם שמקובל עבור עלי מרווה משולשת. כבר ביוון וברומא היה ידוע הער בסגולותיו לגירוש רוחות רעות ושימש להעלאת קטורת לטיהור בתים. זרי ער אציל נחשבו ברומא העתיקה כסמל נצחיות וטוהר מאחר שהעלים אינם דוהים. בהתאם לאמונה זו הניחו זרי ער על הנפטרים וכן נהגו לחרות זרי ער אציל על מצבות.

כיום נטיעת הדסים בבתי קברות ערביים היא נדירה למדי. בטורקיה נהוג לשתול הדסים על קברים ובמרוקו מניחים הדסים למראשות הנפטר בעת הקבורה. מנהג עתיק יומין הוא, כבר מימי ביוון העתיקה ורומא, להניח זרי הדס על קברי מתים מאחר שהוא נחשב לצמח המסמל נצחיות עקב היותו ירוק־עד. מנהג זה היה קיים גם אצל אבותינו כפי שמעיד על כך רש"י: "אסיא (הוא ההדס בארמית) היו מניחים על מיטת המת לכבודו" (רשי", ביצה, ו: ע"א).
מספרת אגדה ערבית: "כאשר גורשו אדם וחוה מגן עדן, לקחו אתם צמח מצמחי הגן שיזכיר להם את ימי האושר שעברו עליהם במקום נאה זה. כאשר בדקו בין העצים והשיחים, עלה ריח ההדס באפם. עקרוהו ונטלוהו עמם ונטעוהו בארץ גלותם. בתקוף אותם הגעגועים לגן העדן, היו קוטמים מעלי ההדס ושואפים את ריחו ותחי נפשם." בטורקיה נהוג לרחוץ את הנפטרים במים מבושמים בהדס וכן להניח ענפים בין התכריכים כאשר באים לבקר את הקבר, בחגים, נהוג להניח עליו ענפי הדס. לפי אמונה מקומית, בארץ "ההדס משכך את ייסורי הנפטר בקבר ומעניק ברכה."

הנחת ענפי דקלים על קברים המיוחד לאחר סיום "עיד אל פיטר" בסוף הרמדאן היא עדות לחשיבותו של עץ זה באיסלם. מי שעולה לרגל למכה (חאג') נוהג לעטר את הכניסה לביתו ב"קשת" העשויה מענפי דקל. ברחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה נישאים ענפי דקל כמעט בכל לוויה מוסלמית. כותב תאופיק כנעאן, החוקר המובהק של הפולקלור הערבי בארץ ישראל, "ענפי דקל נישאים בראש כל לוויה מוסלמית ומונחים לאחר מיכן על הקבר...ארבעה ענפים מונחים על הקרקע, אחד בכל פינה של הקבר כך שראשיהם נוגעים זה בזה. לעתים ענפים אלו נשזרים עם פרחים. קיימת אמונה נפוצה שככל שהענפים נשארים ירוקים הנפטר יכול לשבח את האל. האל יכול אז לסלוח חלקית או במלואו על חטאיו. על קברים רבים חורתים תמונת דקלים." על קברים רבים נהוג להציב ענפי דקל בכל פינה של הקבר ולעתים מוצאים מצבות שנבנו בהן גומחות בדיוק לצורך זה.

לסיכום אפשר לראות שכל מיני הצמחים הקשורים לטקסי אבלות ולבתי קברות משקפים את העובדה הגאוגרפית שישראל נמצאת בצומת תרבותית שבין אירופה לאסיה. התוצאה הבלתי נמנעת היא שבמשך אלפי שנים מנהגים ומסורות עברו נדדו ממערב מזרחה ולהפך. רוב המסורות והמנהגים שתועדו בארץ נפוצים ברחבי המזרח התיכון ומראים קשר הדוק למסורות הקלסיות של יוון ורומא ולאירופה דהיום, ובמידה פחותה גם ולהודו ולאירן. לרוב מדובר ממש באותם מיני צמחים או לפחות באותם הסוגים. השימוש הנפוץ במרווה משולשת ייחודי, ככל הנראה, ארץ ישראל.

adafni@research.haifa.ac.il