ערבה מחודדת היא עץ נשיר-חורף שכיח, הגדל בר בארץ בגדות-נחלים ובשאר בתי-גידול לחים. נופו רחב, והוא מהיר-צמיחה ("כעץ שתול על פלגי-מים"). הוא מתרבה בנקל ברביה וגטטיבית מענפים שנשברו, נסחפו בזרם ונתקעו בבוץ. גובהו עד 8 מ', לרוב לא יותר מ-5 מ'.
הענפים גמישים, אדמדמים. החיצוניים משתלשלים עד לקרקע. העלים מסורגים, פשוטים, מחודדים בקצה, מלווים בעלי-לואי נשירים. כדי להבחין בינו לבין מין דומה, ערבה לבנה, יש לשים לב: עלי ערבה מחודדת הם קירחים, אזמליים צרים (רוחבם פחות מ-2 ס"מ), השינון בשפתם עדין ואינו נראה כלל ללא מגדלת, הפטוטרת קצרה, הצד העליון של העלה מבריק מעט, התחתון מכחיל.
ערבה מחודדת פורחת באביב, ממרס עד מאי, במקביל ללבלוב העלים. התפרחת עשויה שיבולת רפה של פרחים חד-מיניים זעירים (עגיל). היא זקופה וקצרה (2–3 ס"מ), נושרת כחטיבה אחת. הפרח חסר עלי כותרת וגביע, כל פרח מלווה בחפה שעיר או מצוייץ בשפתו. לפרט אחד פרחי-זכר בלבד, ובהם 4 או 5 אבקנים; ולפרט אחר – פרחי נקבה (עץ דו-ביתי). הפרחים מפרישים צוף, והם מואבקים על ידי חרקים שוחרי צוף ואבקה, וגם ברוח. הפרי יבש, נפתח בקשוות, רב-זרעים. נישא על פטוטרת של 1–5 מ"מ. כל זרע מצוייד בציצת-שערות המסייעת להפצתו ברוח. תכופות מכוסים כל פני הקרקע בשטח נרחב בדבלולי זרעי ערבה, ואף האויר מלא אותם.
ערבה מחודדת נפוצה בכל חלקי הארץ פרט לנגב.
שימושים: העצה קלה ורכה, טובה לריהוט קל ולבניית סירות, וכן לייצור פחם-עץ. הענפים הגמישים יפים לקליעת סלים. מהקליפה מפיקים טנין. הערבה נחשבת לצמח-דבש טוב לדבורים. הקליפה והעלים משמשים ברפואה העממית לשיכוך כאבים, להורדת חום ולריפוי דלקות. סָליציל, החומר הפעיל בתרופת האספירין, בודד לראשונה מקליפות עצי הערבה ונקרא על שמה המדעי.
שרידים בני 12,000 שנה של עצה של ערבה בשימוש האדם בארץ התגלו במערת הנחל בכרמל, ומלפני 5,000–7,000 שנה ביריחו.
תפוצתה העולמית משתרעת בארצות מזרח הים התיכון והמזרח התיכון.
בסוג 500 מינים, והם נפוצים בעיקר באזורים ממוזגים וקרים בחצי הכדור הצפוני גם בעולם הישן וגם בעולם החדש. ההבחנה בין המינים קשה, במיוחד לאור העובדה שנוצרים בני-כלאיים בין המינים. בארץ גדל עוד מין אחד, ואולי עוד 3 מינים נדירים ביותר, וכן מין אחד תרבותי – ערבת בבל (ערבת בכות), שענפיה נוטים מטה כמקוננים, להזכיר את "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" (תהילים קלז, א–ב). מוצאה מסין.
משפחת הערבתיים נחשבת למשפחה פרימיטיבית בין הדו-פסיגיים ובמערכת מכוסי הזרע, והיא יחידה בסדרתה, סדרת הערבתאים. במשפחה נכללים שני סוגים בלבד: ערבה וצפצָפה.
יש הסבורים כי הערבה הנזכרת במקורות אינה אלא מה שאנחנו קוראים כיום צפצפה, והצפצפה במקורות היא הערבה, כדברי רב חסדא במסכת שבת (לו, עא): "משחרב בית המקדש נתחלף השם ערבה בצפצפה והשם צפצפה בערבה".

כתב מייק לבנה