אף כי בטעות מסויימת, ובין העונה היבשה והחמה שלנו, המכונה קייץ, מפריד רק קו דקיק, קצר מועד אבל דחוס עד להתפקע. לפסק הזמן הזה קוראים אצלנו אביב, עונת הנץ פריחת התבואות.
חגיגת הפריחה מכוונת קודם כל לחוש הראייה, לעיניים, לאהבת הצבע והצורה שלנו.
לא פעם חשבתי, אז מה עושים בעונה הזו עוורי הצבעים למיניהם? איך הם יכולים לעמוד בלחץ של הסובבים אותם, שאינם חדלים להתלהב, תראו תראו, איזה קסם של פריחה.
למשל שני הוורודים שלנו, החדשים, הלא מוכרים משנים קודמות, איך הם יכירו את הוורוד המיוחד שלהם? הוורוד המגוון של האשל? והוורוד המעודן של עץ הפאולוניה? וזה דווקא צבע יפה, מעין השלמת הפאלטה של הצבעים, היה חסר לנו וורוד בעונת הפריחה האביבית.
האשל המוכר לנו מזה שנים, העץ של המליחות, של החופים המלוחים, הספק שיח ספק אילן הזה, מתפשט לאחרונה מאד באדמות המקיפות את נחל אלכסנדר. מידת המליחות של המים גברה ובעקבותיהם נמלחת גם האדמה.
ואז מופיע הסמן הימני של ההתמלחות בין הצמחים, האשל עם עליו הנוציים. אם תצאו אל הנחל וסביבותיו תוכלו בימים אלה להבחין בניצה הוורודה של חורשי האשלים שהופיעו בצפיפות על גדות הבריכות והנחלים. כל אשל פורח במועדו שלו, אבל כל אשל גם פורח בגוון הוורוד המיוחד לו. בחורש של אשלים אפשר לראות גוונים הנעים כמעט מן הלבן אל הוורוד הסמיך, ובכל הצבעים שביניהם.
זהו מרכיב חדש בנוף שלנו, ומרכיב בהחלט חדש בצבע של עונת הצבעים.
עץ הפאולוניה, אותו העץ הסיני הזקוף, פלא הצימוח המהיר, המתרומם כמה מטרים בעונה אחת, מסתבר שיש לו פריחה מאד יפה. גם צבעונית וגם ריחנית. אם אתם יוצאים בימים אלה אל השדות, תוכלו לראות את חלקות הניסוי של הפאולוניה פורחות בוורוד נהדר. יש קושי להגיע אל הפרחים ולמשש אותם מקרוב, מפני שהעצים דקים אבל גבוהים. ויש קושי להריח אותם.
וזה ממש חבל כי ריחם מאד עדין. הייתי אומר ריח סיני ממש. יותר מזה: מסתבר שבגבעת חיים שתלו כמה זנים של העץ, ואפשר להבחין בקלות – בתנאי שאינכם עוורי צבעים, כבר הצטערנו על כך – בגוונים שונים של הוורוד הסיני.
מוורוד קליל ורך ועד לוורוד כמעט סגול. ומרחוק אפשר להבחין בטלאי הצבע השונים, ממש כפי שניתן להבחין בין מיני הנשירים בעמקים המעובדים בואך הכרמל.
ויש גם אחד סגול. כלומר, היה אחד סגול. כלומר היה ונעלם אחד סגול. נכון יותר לומר: איבדנו את האחד והיחיד והמיוחד, הסגול שלנו, סחלב הביצות. הוא נשמד ונגוז לנו ממש מבלי שהרגשנו. בשנות הששים עוד אפשר היה לצאת לביצה של חוגלה, ובניגוד גמור לתקנות הגנת הטבע, לקטוף זרי סחלב הביצות ענקיים. פרח נדיר שכזה, יפהפה שכזה, מחייך אלינו מבולי ישראל ומאלבומי הפרחים וממגדירי הצמחים האלקטרוניים. לפני שנה, במסגרת טיול משפחתי, הופתענו לגלות כתריסר פרטים, אמיצים ושורדניים. אבל חוששני שהשנה לא נזכה לראות אפילו אחד. במו ידיו של האדם הושמד הפרח הנדיר והיחידאי הזה. וזה מרגיז מעציב ומתסכל. שהרי ישנן כל הרבה פינות לא מעובדות, בשולי הביצה ולאורך הנחל, שאפשר היה לשמר בהן את הסחלב. אבל כלום לא נעשה.
ולמעט הזכרונות של אלה שזכו לראותו בהמוניו, לא נותר לנו הרבה.
כך שכאשר אתם יוצאים לטיול משפחתי, להינות מצבעי הפריחה הנפלאים בימי אביב אלה, תיהנו מהוורודים החדשים, ותזכרו בצער את הסגול שהיה ואיננו.
