במסכת הוריות (יב, ע"א) מובאת ברייתא המזכירה ש"אין מושחים את המלכים אלא על המעיין"
ומציינת זאת כסימן לכך שתימשך מלכותם.
בהמשך הסוגיה אומר אביי:
עכשיו שאנו אומרים שיש משמעות לסימנים, "לעולם יהיה רגיל למיחזי בריש שתא (=לראות בראש השנה) קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי".
נזכרים פה חמישה מאכלים: דלעת, תלתן, כרישה, סלק ותמרים.
דברי אביי מצויים גם במסכת כריתות (ו, ע"א), אך שם במקום "למיחזי" נאמר שעל האדם "למיכל", כלומר לאכול את הפירות הללו.
אביי לא פירט, אלא רק אמר שכיוון שלסימנים יש משמעות, לכן בראש השנה ראוי להביט על פֵרות מסוימים או לאכלם. לא מבואר מדוע דווקא פרות אלה ומה מטרת ההבטה או האכילה.
בימי הגאונים הוסבר הסימן כאן בכעין משחקי לשון הקשורים בשמות המאכלים.
כך נאמר על רב האיי גאון:
מביאין לפניו דלועין ופול המצרי וכרשין ותמרים ותרדין ומיני פירות בטרסקל ודבש ואפונה.
ופשט ידו לדלעת ואמר: 'קרא' – קרע רוע גזר דיננו;
'רוביא' – יתרבו זכיותנו; (כרתי – יכרתו שונאינו);
'סילקי' – יסתלקו עוננו;
'תמרי' – יתמו עונותינו.
ואחר כך נטל הדבש והאפונה ואמר ארץ זבת וכו'.
פירוש שכלתני ומיוחד לסימני ראש השנה,
מביא -
ד"ר אהרן ארנד-
המחלקה לתלמוד - אוניברסיטת בר-אילן
הרמב"ם הרציונליסט התעלם מדברי אביי ולא הביאם בספרו ההלכתי משנה תורה.
גם במעט שנשתמר מפירושו לתלמוד לא מצאנו פירוש לדברי אביי
להמשך המאמר