להווה ידוע שפרחיהם נוצרו עוד באביב הקודם וחיכו חבויים בבצליהם, עד שיעבור הקיץ.
השינוי הבולט ביותר בנוף מקורו בנביטה של הצמחים החד-שנתיים. השטחים שהיו צבועים בצהוב וחום של הצומח היבש והאדמה החשופה, מתכסים פלומה ירוקה עדינה. מאגר הזרעים החבוי בקרקע נכנס לפעולה מהירה. הנבטים הצעירים שולחים שורשים דקים המתארכים ומנסים להגיע במהירות לעומק ועליהם בוקעים את פני הקרקע. תהליכי האבולוציה בררו בעבר את אלה המוכנים לאפשרות של עצירת גשמים לאחר היורה, כפי שידענו כאן לא שנה אחת. לכן יש יתרון להעמקת השורשים לשכבות העמוקות ולצמיחה המהירה.
מנגנון נוסף, שנועד למנוע את הסכנה של השמדת כל האוכלוסייה במקרה של בצורת מתמשכת, הוא פיזור הנביטה.
מבין הזרעים הרבים שנמצאים בקרקע, רק חלק נובטים כל שנה. האחרים שומרים על חיוניותם לשנים הבאות, למקרה שהשנה לא תהייה מוצלחת. הדבר דומה לאדם חסכן ששומר לו מטמון לעת צרה ואיננו משקיע את כל כספו בהזדמנות הראשונה הנקרית פניו.
תהליך הנביטה מתחיל, בבקיעת השורשון מתוך קליפת הזרע. בכך דומים כל הצמחים. לשלב הבא של פריצת הניצרון (אותו חלק שיגדל גבעולים, עלים ובהמשך פרחים ופירות).
יש כמה אסטרטגיות שתורמות לשמירה על חומרי התשמורת שבזרע ולהגנה על הקודקוד והרקמות הרגישות שבראשו. אנו מבחינים בהן לפי מעמד הפסיגים-אותם חלקים של הזרע,... הדגניים למשל, הם מקבוצת החד-פסיגיים, בעלי פסיג אחד בכל זרע.
הפסיג שלהם הוא החלק הפעיל שבזרע אשר מפרק וסופג את חומרי התשמורת השמורים בו ומעביר אותם לחלקי הנבט המתפתח. אותו פסיג איננו מתגלה כלל לעין ונשאר חבוי כחלק מיקרוסקופי בתוך קליפת הזרע. בזרעי צמחים ממשפחות אחרות של החד-פסיגיים, השושניים למשל, חומרי התשמורת נמצאים בפסיג שגדל בזמן הנביטה ופורץ אל מעל לפני הקרקע כשהוא נושא את קליפת הזרע בקצהו. פסיג זה מוריק ומשמש כעלה המטמיע הראשון של הנבט. צורתו גלילית והעלים האמיתיים בוקעים מבסיסו. בתנאים קשים זה יהיה העלה היחיד שיצמח הנבט בשנתו הראשונה.
מבנה הזרע של הדו-פסיגיים מוכר לכל מי שמפצח בוטנים. שני החצאים המעוגלים של הזרע הם הפסיגים, המכילים את חומרי התשמורת. ה"פרצוף המזוקן" שמסתתר ביניהם הוא העובר ש"זקנו המחודד" הוא השורשון ו"שערותיו הפרועות" הן העלים הראשונים של הניצרון.
לעיון במאמר כולו כולל הדגמות בצילומים