ראשיתו של הסיפור היא בבראשית. אדם נוצר עפר מן האדמה (בראשית ב, ז). האדמה היא אם ומוצא לאדם ואותה הוא נדרש לעבוד ולשמור, בגן העדן. אדם מתבקש להיות אב ומנהיג לכל הברואים,לדאוג להם ולטפחם. האדם נכשל במשימתו זו, ואכל מפרי האדמה האסור.
על כן קוללו האדם והאדמה גם יחד (שם ג, יז-יט). גורלות האדם והאדמה המשיכו להיקשר זה בזה, גם בחטאו של קין ובחטאם של בני דור המבול אשר הביאו לחורבן האדמה כולה.
אחר המבול נפרד האדם לכאורה מעל האדמה והאלוקים מודיע כי לא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם (שם ח, כא). האדם הוכיח כי איננו מסוגל להיות אחראי לגורל האדמה והצומח, והאלוקים ממתין.
שנים לאחר מכן קם אדם והחליט לשוב אל האלוקים. אברהם מחדש את הקשר והאלוקים כורת עמו ברית ומבטיח לו כי חלק מן הברית היא אדמת ארץ כנען. מאות שנים חולפות עד אשר בני בניו של אברהם שבים אל הארץ המובטחת לו. שבים, ועמם דרך חדשה של יחס לאדם ולאדמה.
התורה אותה קיבלו ישראל בסיני מכילה בתוכה יחס חדשני ומפתיע בכל הנוגע לאדמה ולצומח.
ישראל נכנסים אל הארץ במטרה לכונן מערכת יחסים נכונה ואמיתית בין האדם לאדמתו במטרה לתקן את חטא אדם הראשון, ובכך הם ייבחנו (ויקרא, כו, לג-לה) ...
שש השנים – בעלות עם נתינה
יחסי האדם והאדמה בתורה מתחלקים על פי מבנה של שש שנים ושנה שביעית (בדמיון מרתק לששת ימי העבודה והיום השביעי). משך שש שנים האדם רשאי לעבוד את האדמה כפי שיחפוץ, אלא שהוא נדרש להפריש ממנה מתנות. המתנות מתחלקות לשני סוגים, מתנות הניתנות מראשית התבואה ומובאות לבית-המקדש (תרומות, ביכורים), ומתנות הניתנות מסוף התבואה וניתנות לעניים (לקט שכחה ופאה, מעשר עני, ועוד).
האדם במשך שנות עבודתו הרגילות מפתח מודעות לכך שלא כל התבואה שייכת לו ופותח את רכושו הפרטי לכאורה אל האלוקים ואל החלש. פירות העץ עצמם נאכלים רק לאחר ארבע שנים בהן ממתין האדם לפרי, ובסופן הוא עולה עם הפרי לירושלים ואוכל אותו שם. בשש השנים מגלה האדם שהפירות ניתנים לו, אך האדמה והעצים אינם רכושו הבלעדי.
שנת השבע – שבת הארץ
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'
אחת לשבע שנים מתחדדת הזיקה שבין האדם לאדמה ומגיעה למימדים חדשים (ויקרא כ"ה, א-ז). משך שנה שלמה האדמה שובתת, והאדם משנה את כל אורח חייו ומתחשב בצרכי האדמה והצומח. בעונת החורף החקלאי מניח לאדמה ומתרחק ממנה. הריחוק בא לידי ביטוי במספר מצוות המרחיקות את האדם מן האדמה ואוסרות עליו לעבוד ולעבד אותה.
התורה מצווה על האדם לא לזרוע ולא לזמור (פעולות אלה הכרחיות לצורך החיטה והגפן ואעפ"כ התורה אוסרת אותן!) וחז"ל מרחיבים איסורים אלו לפעולות חקלאיות אחרות דוגמת: חרישה, עידור, ניכוש, זיבול, גיזום, ועוד. האדמה שובתת ולכן אף האדם שובת מעבודתו באדמה. הריחוק מן האדמה, מגלה לאדם כי גם לאדמה ולצומח חיים משל עצמם ומכיר בגדולתם אשר נשכחת לה שנה בשנה.
התורה אף מצווה על האדם לוותר על אחיזתו בשדה ולהפקירה. הארץ והאדמה שייכות לכולם ולכן על האדם לפתוח את שדהו לצורך הזולת, ובעיקר לטובת העניים. דיני ההפקר משפיעים אף על אופן לקיחת הפירות. האדם מצווה שלא לקצור או לבצור ומשמעות הדבר היא כי איסוף חקלאי של הפירות מעיד כי הם רכושו של האדם וכך אף האדמה, ולכן עבודה שכזו נאסרת בשביעית. בימינו ישנה תקנה של אוצר בית-דין בה החקלאי עובד ומקבל שכר מבית-דין ועדיין נשמר הריחוק מן השדה אשר עוברת מבעלות האדם לבעלותו של בית הדין המשמש כמין גוף קיבוצי אשר ידאג לחקלאי השובת ולצרכנים גם יחד כדי שכל אחד יקבל כפי צורכו וייתן כפי יכולתו.
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל
עם בוא הקיץ, הפירות של שנת השבע מבשילים, והאדם איננו נוטל עליהם בעלות. פירות שנת השבע מותרים לכל אדם כשם שהחיים על האדמה מותרים לכל אדם. לא האדם בלבד נהנה מפירות אלו, אף הבהמות וחיות השדה שותפות לאכילת הפירות שאמא אדמה מעניקה לעולם.
פירות שנת השבע נאכלים בכבוד ובהערכה לאדמה ולצומח, ולכן חז"ל אוסרים להשתמש בהם לשימושים בזויים או לבזבזם לשווא. הפירות מהווים את חידוש הקשר בין האדם והאדמה, והפעם מנקודת הקרבה המקורית והשורשית שלהם.
עם בוא הסתיו, בתום שנת השבע, מוציא האדם את כל הפירות שברשותו ומפקיר אותם לכל החפץ בכך. זוהי מצוות הביעור בה האדם מבער את הפירות מביתו ונותן אותם לכל מי שחפץ בהם כרגע. פירות שנת השבע אינם עוברים למחסנים. אלה החיים הפשוטים, מיום ליום, על פני האדמה. האדם לומד לקבל את מתנת הארץ דרך עונות השנה.
תום שנת השבע מלווה ביישום עיקרון חברתי מהפכני לא פחות – שמיטת כספים.
שמיטה זו אינה נוגעת לאדמה כי אם ליחסים בין אדם לאדם. בעלי החוב מוותרים על הלוואותיהם ומעניקים לעניים סיכוי להתחלה חדשה באמת כפתח לשש השנים הבאות.
ציור שביעית זה מופיע בהרחבה במקורותינו השונים למן המשנה והמדרשים דרך התלמוד הירושלמי והבבלי ועד לפוסקי זמננו.
הרהורים לעתיד
שנת השבע מעמידה אם כן אתגר עצום למול האדם: האם יוכל לעזוב את אחיזתו באדמה ובצומח, לשים מבטחו באל שימשיך להצמיח את הפירות ללא עיבוד האדם, ולבסוף לשתף באכילת הפירות אף את העניים ואת בעלי-החיים? שאלה זו נותרה בחלל הריק משך שנים ארוכות. מאז שוב ישראל לארץ לא זכינו להגיע לדרגה בה אנו מסוגלים באמת להעניק חופש לאדמה ולצומח. הקריאה המצויה במקורותינו קיומית היום, לא פחות מימי קדם, בחברה הישגית ושאפתנית כשלנו האדמה והצומח נשכחים לעתים ונדחקים לתחתית סדר העדיפויות האישי והחברתי. הסיפור אמנם לא נגמר, ומי ייתן ונזכה לחדש את פני האדמה, לתת לה ולעצמנו מנוחה, כדרך של השלמה אמיתית, עם עצמנו, עם הזולת, ועם בעלי החיים והצומח.
(הדברים מובאים כחלק מן הרעיונות המובעים בספר 'אדם מן האדמה' אשר יצא לאור בימים אלה בהוצאת ישיבת עתניאל, ציטוטי הפרשייה לקוחים מספר וויקרא כ"ה, א-ז)
