גדול הביולוגים של המאה ה-18 היה השבדי קרל לינֶה, ומפעל חייו היה לאחד את המידע על צמחים ובעלי-חיים שאספו כל החוקרים בעולם ולערוך אותו במסגרת רשימה אחת מסודרת. בימיו התחילו להצטבר אלפי תיאורים של צמחים, מהם כפולים, היינו ששני חוקרים גילו במקביל אותו מין. הוא קבע שמי שפרסם ראשון (ולא מי שגילה ראשון) ייחשב כמגלה, וכן קבע את כללי הפרסום ואת כללי נתינת השמות: הפרסום חייב להיעשות בשפה בינלאומית, היינו בלטינית (עד היום!). והשם שיינתן לצמח, אף הוא בלטינית או ביוונית, יכלול שתי מילים: תחילה שם הסוג ואחריו שם המין. ולמהדרין יבוא אחרי שם המין גם שם המגלה ושנת הגילוי. אגב גם את שמו-הוא הסב ללטינית, מקרל לינה לקרוֹלוּס ליניאוּס. הוא מצא לפניו רשימות ואוספים של צמחים מן המזרח התיכון מן המאה ה-16, שאספו הפיסיקאי-בוטנאי הגרמני ליאונרד ראוולף מאוניברסיטת אאוגסבורג (שגילה אז בין היתר גם את הקפה), והאציל הפולני-ליטאי הדוכס רדז'יוויל (radziwil).
המידע לא הספיק ללינה, והוא שלח את תלמידו הסלקויסט הדני למזרח התיכון, וזה אסף והגדיר רבים מצמחי האזור, אך כה נחלש במסעו עד שמת בדרכו חזרה, ונפטר באיזמיר. אבל האוספים שלו הגיעו בשלום ופורסמו בידי לינה.
השויצרי בואסיה הגיע לאזורנו כעבור מאה שנים נוספות, והעמיק לחקור את צמחיית המזרח התיכון. אחרי עשרות שנות נדודים פרסם בואסיה בין 1868 ל-1888 בחמישה כרכים גדולים את כל צמחי האזור, מיוון עד אפגניסטן ומהקווקז ועד תימן. עשבייתו, השמורה בז'נבה, משרתת עד היום כבסיס להשוואה לכל מחקר על צמחיית האזור.
תלמידו של בואסיה היה האוסטרי תיאודור קוטשי, 1813–1866. הוא מונה כמנהל המוזיאון הזואולוגי של וינה, ונחשב לאבי מחקר-המזרח במדע האוסטרי. הִרבָּה במסעות מצפון-אפריקה ועד לפרס, מתורכיה ועד סודן.
בשנת 1855 הוא יצא למסע מחקר-ואיסוף, בין היתר בחרמון. הוא טיפס לפסגת החרמון מלווה בשיירת פרידות, ולכן יכול היה להביא אתו ככל שחפץ, ואכן הביא עמו למוזיאון של וינה שלל רב. בין היתר הביא גליון-עשביה שעתיד היה לעורר סנסציה, אך בינתים שכב לו בשקט במגירה במרתפי המוזיאון של וינה, עד שהשתלב בסיפורה של תגלית, שהיא אולי אחת המשמעותיות ביותר בבוטניקה שימושית במאה השנים האחרונות, וזה סיפור התגלית:
בשליש האחרון של המאה ה-19 התעורר עניין עצום – ומוצדק – בשאלת מוצאם של צמחי התרבות. צמח התרבות החשוב ביותר לאדם – מכל הקריטריונים ולכל הדעות וללא כל מתחרה – הוא החיטה. והנה התברר למדענים שאין להם כל מושג מאיזה צמח, ובאיזה איזור בעולם, פותחה החיטה התרבותית לזניה השונים. חוקרים שונים ניסו לחפש את הצמח המבוקש באזורים שונים, ולא הצליחו להצביע על מין מתאים.
פרידריך קרניקה, גרמני, בנו של איכר מכפר קטן, היה חקלאי בנשמתו, אך לא ירש חלקה גדולה מספיק, ולכן הלך לאקדמיה ולמד בוטניקה. אחר עבד בעשביה של הגן הבוטני בסנט פטרבורג. לימים התיישב בבון, והקים וטיפח גן בוטני-חקלאי ואוסף זרעים חשוב. התמחה במיוחד בחקר בוטניקה חקלאית ובמוצא צמחי התרבות. התעמק בהבנת הדגניים, והגיע גם בנושא זה למומחיות שזכתה להכרה בינלאומית.
קרניקה חיפש ללא לֵאוּת את הצמח היכול להיות אם החיטה התרבותית, והנה גילה אותו בשנת 1873. איפה? לא בסודאן ולא בהונגריה (שמדענים חיפשו בין היתר שם את הצמח), אלא בעשביית המוזיאון של וינה, בגליון-עשביה, שכתוב עליו שקוטשי אסף אותו בחרמון. קוטשי הגדיר אותו בטעות כשעורה. גילוי זה לא עבר בנקל. התחוללה מחלוקת בין מדעני אירופה. הרוב זלזלו בתגליתו של קרניקה ודחו את קביעתו כי זו אם החיטה, אחדים השתכנעו וצידדו בקביעתו בהתלהבות. בין התומכים היו כמה פרופסורים חשובים לבוטניקה מגרמניה: הגרמני (יליד ריגה שבלטביה) שויינפוּרת והיהודים אוטו וארבורג ופאול אשרזון, שותפו לעבודה של המומחה לדגניים גרבנר.
קרניקה העמיק לחקור, וניסה לארגן משלחת שתצא לחרמון, אך לא הצליח לגייס את הסכום הדרוש. רק כעבור 16 שנה, ב-1889, פרסם קרניקה את תגליתו בצורה המקנה לו עד היום את הזכות להיחשב כמגלה המין חיטת הבר (טריטיקום דיקוקואידס קרניקה 1889). גם אחרי הפרסום הוא נותר עדיין די בודד בחבורת המדענים של אירופה, ורק בשנת 1902 קיבל עידוד כשהתפרסם ספרם של אשרזון וגרבנר, שקיבלו את דעתו. לפי אחת הגרסאות נחשבים כיום אשרזון וגרבנר כמגלי אם החיטה (טריטיקום דיקוקואידס אשרזון את גרבנר 1902).
אוטו ורבורג, יהודי בן-טובים מהמבורג, יצא בשנת 1885, בהיותו בן 26, לחקור צמחיית ארצות לא-נודעות: גיניאה החדשה, אינדונזיה, הפיליפינים. בשובו עטור תגליות התמנה פרופסור לבוטניקה בברלין. בשנת 1904 נכבש לציונות, קיבל על עצמו תפקיד יו"ר הועדה לחקר ארץ-ישראל, עבד בקשר הדוק עם אהרונסון. בשנים 1911–1919 שימש נשיא ההסתדרות הציונית. היו אלה שנים קשות לתנועה, כאשר במלחמת העולם הראשונה היה העם היהודי חצוי בין הצדדים הנלחמים. הוא החזיק את התנועה הציונית בין וולפזון לוייצמן. היה ידוע כמשכיל רחב-אופקים וצנוע, עם מזג שָׁלֵו, שהשלים את מזגו הסוער של אהרונסון. אחרי מות אהרונסון הקים מחדש את התחנה לנסיונות חקלאיים, לא בעתלית אלא בתל-אביב ורחובות, ואת המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית בירושלים.
גיאורג שוויינפוּרט, נולד בריגה להורים גרמנים. למד בוטניקה וגיאולוגיה, ובגיל 27 יצא לסודן, אתיופיה ותימן, וגילה רבות בתחומי גיאוגרפיה, בוטניקה, זואולוגיה, גיאולוגיה, אתנולוגיה, היסטוריה ובלשנות. אחרי 12 שנה של סיורים ונדודים התיישב בקהיר למשך 13 שנים נוספות. התעניין באגיפטולוגיה ובמיוחד במעבר האדם מחיי ציד לחקלאות. כל אותו זמן נותר גרמני ברוחו, אך זכה רק בקושי באזרחות גרמנית, בהתערבותו האישית של ביסמרק. רק בגיל 52 עבר לברלין, אך המשיך במסעות-מחקר לאפריקה. נחשב לאחד מגדולי המדע בתקופתו, רב-גוני ורחב-היקף בידיעותיו, מונה לחבר-כבוד ב-60 חברות מדעיות, אך לא היה מקובל בחברה האקדמית בברלין, והדבר הציק לו. עודד את אהרונסון כזקן המעודד צעיר מבטיח, אף סייע לו להשיג מימון למחקריו.
פאול אשרזון נולד בברלין כבן לרופא יהודי, אך פנה עורף ליהדות. למד רפואה, אך עבר לבוטניקה. חקר את צמחיית גרמניה, אך בילה גם 30 שנה בחקר צמחיית סיני, מצרים ולוב. נחשב כאנציקלופדיה חיה לבוטניקה, ועסק גם באתנוגרפיה וגיאוגרפיה. במהלך חיבור סיכום של צמחיית אירופה. התעמק, יחד עם המומחה לדגניים גרבנר, בבעיית חיטת הבר, וזכה להיחשב כאחד ממגלי חיטת הבר.
התלהט ויכוח סוער, כולו על סמך פרט בודד בעשביה, שכל מה שידוע עליו הוא שקוטשי אסף אותו אי-שם בחרמון. נזכרו אשרסון, שויינפוּרת ווארבורג שיש להם נציג בפלסטינה: איזה סטודנט מבריק שלהם, שבמקום להתקדם ולהיות פרופסור מכובד באירופה הלך לו לשבת בחוֹר נידח בקצה פלסטינה, לשמש אגרונום למושבה מטולה.
אהרון אהרונסון גדל בזכרון-יעקב, למד אגרונומיה בצרפת, ניהל את מטולה בשנותיה הראשונות. הקים תחנת-נסיונות לקידום החקלאות בארץ. ציוני בלב ונפש, שדגל במעשים, ואת התנגדותו לשלטון התורכי ביטא בהקמת מחתרת ניל"י, בעוד הוא עצמו מנהל את החקלאות בארץ מטעם התורכים. בתום מלחמת העולם הראשונה החל להתבלט כמנהיג ציוני חשוב, אך מת בתאונת מטוס ב-1919.
בהזדמנות שאהרונסון עבר בברלין בשנת 1902 ציידו אותו בציור של הצמח, ולחצו עליו לאתר את הצמח בחרמון. הוא לא התפנה לכך מיד, ורק ביוני 1904 הצליח להתפנות ולארגן סיור לחרמון, חיפש וחיפש ולא מצא. הוא חצה את החרמון לאורך ולרוחב, איתר תוך כדי כך מקומות מתאימים להתיישבות יהודית, גילה מין חדש למדע של שום (וקרא לו על שם מלווהו אבשלום פיינברג), הראה את הציור של אם החיטה לכל רועה דרוזי שפגש בחרמון – ולא מצא. חיפש גם בספרוּת, והתברר לו שגם שני חוקרים אחרים, חדי עין ודקדקנים, שסקרו ביסודיות את צמחיית החרמון, פוסט ובורנמילר, לא ראו חיטת בר בחרמון, והחליט שודאי טעה קוטשי בתווית שרשם.
פוסט היה אמריקאי תושב בירות, פרופסור באונברסיטה האמריקאית בבירות. הוא לימד שם רפואת עיניים, אך היה מומחה בשטחים רבים נוספים, ופרסם בין היתר את הפלורה של ארץ-ישראל וסוריה. בורנמילר היה בוטנאי גרמני, שחקר גם הוא ביסודיות את צמחיית הלבאנט ותרם הרבה לידע של צמחיית האזור.
בביקורו הבא של אהרונסון בברלין ב-1905 שבו אשרזון ושויינפוּרת ונדנדו לו למצוא את חיטת הבר.
ביוני 1906 יצא למסע-מחקר בגליל ובחרמון, והתכוון להקדיש זמן ככל שיידרש למצוא את חיטת הבר בחרמון. יום לפני צאתו לחרמון ערך עם מ' ברמן סיור גיאולוגי במדרונות שמעל לבית הקברות של ראש-פנה – ופתאום צצה מולו חיטת הבר! לא היה לו זמן רב להעמיק בחקר התגלית, כי למחרת היה עליו לצאת לחרמון. כמובן שעתה חזר ביתר נחישות לחפש אותה. תחילה לא מצא אותה בחרמון, אך אחרי שהתעקש גילה אותה, אמנם לא בדיוק במקום הצפוי, אך במקומות רבים בחרמון, בעיקר ברום 1,600 עד 1,800 מ', ליד רשאיה וליד ערנה (הרחק צפונה מהתחום הנמצא בידי ישראל כיום).
ידיעה קצרה על התגלית פרסם אהרונסון (עם נספח מאת שויינפוּרת על חשיבות המשמעות של התגלית) כבר בגליון יולי-אוגוסט של אותה שנה בירחון נידח בשם... אלטנוילנד. בסוף אותה שנה פרסם שויינפוּרת מאמרים על כך בשני עתונים מדעיים, בגרמניה ובצרפת.
ביסוס נוסף של התגלית עשה אהרונסון במסע-מחקר לחרמון בשנת 1907. למעלה משבוע הקדיש לנושא, וגליונות-עשביה ("מעשב" בפי אהרונסון) מן התאריכים 12, 19 ו-20 ביוני 1907 שמורים במעשב אהרונסון, שהועבר מבית אהרונסון בזכרון יעקב אל עשביית האוניברסיטה העברית בירושלים.
הוא המשיך עתה לחקור ביתר מרץ את תפוצת חיטת הבר. "במרס 1908, הוטל עלי בפקודת הוד מלכותו הסולטאן עבד אל-חמיד מסע לחקר סביבות ים המלח" ומשם המשיך לשוטט ברחבי עבר הירדן. בהגיעו לגלעד חשב על סמך תנאי המקום שמתאים למצוא שם חיטת הבר, אך לא מצא. אולם ייחס זאת לעונה, כי רק בעונה מסויימת וקצרה מאד אפשר להבחין בין החיטה לדגניים אחרים. לכן חזר כעבור שבועיים, ואכן גילה ב-17 באפריל את חיטת הבר בגלעד.
אהרונסון המשיך במחקריו על חיטת הבר (או אם החיטה), והגיע בנושא חשוב זה להישגים מדעיים גדולים, התקֵפים עד היום. מאמרים מעמיקים בנושא פרסם בשנים 1909 ו-1910 בעתונות המדעית. זכותו כחוקר הראשי של אם החיטה שמורה לו בכבוד, לצד שויינפורת, קרניקה, אשרסון-וגרבנר ו-ווילוב. אבל האם הוא באמת המגלה? ברור שמי שאסף לראשונה היה קוטשי. מי שהגדיר לראשונה שזו חיטה ולא שעורה היה קרניקה. מי שתיקן את הגדרותיו של קרניקה היה אהרונסון, ובתור שכזה יש הרושמים אותו כבעל הזכויות במדע על גילוי המין (טריטקום דיקוקואידס אהרונסון 1909, בסוגריים קרניקה 1889), אבל יש גם הרושמים את שולץ, וכן את אשרזון וגרבנר.
מכל מקום זו תגלית בוטנית רבת-ערך, שנעשתה לראשונה לא בשדה אלא בעשביה. ואילו לגבי הגילוי הראשון של חיטת הבר בשדה ליד ראש-פינה – מספרים (ואינני אחראי לדִיוּקן של העובדות) כי עד היום נטושה מלחמת איתנים בין משפחות קלר ובן-אריה בשאלה: בחלקתו של מי מהם גילה אהרונסון לראשונה את אם החיטה.