הסופר והמשורר לוין קיפניס כתב בשירו רקפת:
מתחת לסלע צומחת לפלא
רקפת נחמדת מאוד
ושמש מזהרת נושקת,
עוטרת לה כתר ורוד!
ואילו המשוררת רוחמה רז כתבה בשירה רקפת:
רקפת לבדה
מתעטפת בסודה,
את יופיה הצנוע
רק הרוח ידע.
דומה כי לא רק אצל משוררים עוררה הרקפת תחושה של פלא וסוד גם הבוטנאים התחבטו זמן רב בסוגיות שונות כמו: מי הם המאביקים של הרקפת ומהי שיטת הזיווג שלה.
כיום אנו יודעים כי במין רקפת מצויה אין האבקה עצמית, אין האבקת רוח וגם אין רביה וגטטיבית (הפקעת אינה מתחלקת). לכן רביית הרקפת תלויה בהאבקה זרה הנעשית על ידי חרקים ומאפשרת את הפריית הפרח ואת חנטת הפרי והזרעים.
נמצא כי על המאביקים נמנים: תריפסים, זבובי רחף, דבורי דבש ומעט דבורי בר. אך המעניין ביותר הוא מאביק יוצא דופן, עש קטנטן, ארבעה מילימטרים אורכו, צבעו זהב-מטאלי מוכתם בלבן (ראו תמונה).
עש זה, המשתייך לסוג מיקרופטריקס, כונה גם "מאובן חי", היות שהוא שריד לפרפרים הראשונים שהתפתחו עלי אדמות לפני יותר מ-100 מיליון שנה.
המייחד אותו ואת שאר בני משפחתו הוא שאין להם חדק כמו לשאר הפרפראים, אלא גפי פה לועסות, שבעזרתן הם ניזונים מגרגרי האבקה של הפרחים ולא מצופם.
עשי המיקרופטריקס, פעילים מאמצע ינואר ועד לסוף מרס, ניזונים מגרגרי האבקה של הרקפת המצויה, מוצאים מחסה מגשם וקור בלוע הפרח ה"הפוך" ובתמורה גומלים לרקפת בהאבקת פרחיה.
בתמונה: עש המיקופטריקס ניזון מגרגרי אבקה של רקפת מצויה.