הם שיעידו כי זכרנו את כולם - מאת רפאל מלכה

התעורר בינינו וויכוח בשאלה מה עלינו לעשות? היו שטענו שאי אפשר לקיים פעילות שגרתית ביום מיוחד זה, ולעומתם היו שטענו שמה בסך הכל אנו עושים, הרי מדובר בהרצאה ולא במסיבה. את ההרצאה הייתי אמור למסור בעצמי וחששתי להביע את דעתי, שיכולה להתפרש כאילו איני רגיש לזכרון הנופלים וכל מה שמעניין אותי הוא קיום ההרצאה.

לבסוף הבריק במוחי רעיון, ושטחתי אותו בפני חבריי לסניף. הרעיון היה פשוט – לקיים את ההרצאה ולהקדיש אותה לזכר הנופלים במערכות ישראל. הוצאנו פלייר שהזמין את חברי הסניף ואת הציבור להרצאה על פרחי ארץ ישראל לכבוד יום הזכרון – כותרת ההרצאה הייתה, כמה מתבקש  'אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות, הם שיעידו כי זכרנו את כולם'.

למעשה לא זה לגמרי טריק איך לצאת בסדר עם כל הצדדים, מפני ש...
מאז ומתמיד נעשה קישור בין זכרון ההולכים מאיתנו, אלו שנפלו בקרב, כמו גם יקירים שעזבו את אוהביהם לאנחות בנסיבות אחרות.

די אם נזכיר את מדבקת יום הזכרון שאנו מדביקים לדש בגדנו ביום זה, המעוטרת בציור של 'דם המכבים'. מדוע נבחר פרח צנוע זה לסמל יום הזכרון? אולי היה זה שמו שהזכיר גיבורים אחרים מימים עברו? אולי צבעו האדום כדם?

המקור לייחוסם של האדומים שבין פרחי השדה למתים באביב חייהם הוא עתיק יומין, כבר במיתולוגיות של עמי המזרח הקדום (שומר, בבל, כנען ומצריים) שם יוחסו פרחי הכלנית והדמומית לפולחנם של אלים שנקטפו באיבם, ועם זאת שבים בכל שנה ומופיעים במשובת נעורים קצרה, הנגדעת שוב עד לשנה הבאה.

הכלניות והדמומיות סימלו את נעמן הכנעני, את תמוז הבבלי ואת הורוס המצרי. אלו נתגלגלו באדוניס היווני ששמר על כל מאפייני המיתוס הקדום. שמה היווני של הכלנית (anemone ) קושר לאנמוס – הם הרוחות האופייניים לזמן פריחתה, אך ייתכן כי הוא משמר את השם הכנעני נעמן. מעניין לציין ששמה הערבי של הכלנית הוא 'שקייק א-נעמן' שפירושו 'האחים של נעמן', ויש בו זכרון רחוק מאותו פולחן. הנביא ישעיה (י"ז, י) מגנה בחריפות את הבוגדים באלוקי ישראל והנוהים אחר פולחן הנעמן: 'כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ, עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים'. הנוטלים חלק בפולחן הנעמן שתלו פרחי כלניות בכלי חרס (מעין אדניות), ציפו לפריחתן, ולבסוף ביכו את קמילתן המהירה. 'נטעי נעמנים' הם איפה פרחי הכלנית.
המעיין בבול ישראלי שנדפס בשנת תשי"ב, והמנציח את זכר חללי מלחמת הקוממיות, יגלה כי מצוייר עליו בצידו של שדה זרוע מצבות כהות פרח כלנית. הכלנית הקדימה את דם המכבים כפרח זכרון הנופלים. כך בבול וכך גם בשירו של חיים גורי 'באב אל וואד' –
'יום אביב יבוא, הרקפות תפרחנה,
אודם כלנית בהר ובמורד,
זה אשר ילך בדרך שהלכנו,
אל ישכח אותנו,
אותנו באב אל וואד'.

ובשיר נוסף מאת חיים גורי, שיר שכקודמו היו להמנוני ימי הזכרון, - 'הנה מוטלות גופותינו':
'הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ואיננו נושמים.
אך הרוח עזה בהרים ונושמת.
והבוקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו 'מחלקת ההר' האילמת.
אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת ירייה אחרונה'.

צבעם של הפרחים האדומים היה גורם מכריע בדימויים כפרחי זכרון, אך
אין להם בלעדיות ..לצד הפרחים האדומים (כלנית, דמומית ודם המכבים) שימשו כפרחי זכרון
גם פרחים לבנים (שושן צחור, חצב) או בהירים (אירוס ארם נהריים).
מצד אחד הצבע הלבן הוא צבעו של המוות עצמו, כדרך שאנו מתבטאים 'חיוור כמו מת'. לבן הוא גם צבעם של תכריכי המת. ומצד שני מסמל הוא את זכותה וטוהרה של הנשמה – ביום הכיפורים בו מגיעה נשמתנו לשיא טוהרה עומדים אנו לבושים לבן. מנהג היה לשתול בבתי קברות פרחים לבנים, אולי כדי ללוות את הנשמה בדרכה לעולם שכולו טוהר.
אירוס ארם נהריים נחשב עד לא מזמן כפליט תרבות, מפני שנמצא בעיקר בבתי קברות ערביים. במשנה (טהרות פ"ג מ"ז) נזכר השושן כצמח ששתלוהו בבתי קברות: 'תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו...'.

נראה שבעבר היה השושן הצחור נפוץ הרבה יותר, ושגידלוהו כצמח תרבות ממש כמו בימינו. שימוש דומה נעשה בעבר גם עם החצב, וזכור לי ששמעתי כי גם על קברו של יגאל אלון בגינוסר שתלו בני משפחתו חצבים, אם כי מטעם אחר לגמרי.
מלבד פרחים גם עץ הברוש (בעיקר זה מן הזן הצריפי) כעץ זכרון, ואף אותו נהגו ונוהגים אף בימינו לשתול בבתי קברות.
רעננותו הנצחית של הברוש ירוק העד הייתה לסמל לרעננות הנשמה ונצחיותה גם אחרי עוזבה את הגוף. פליקס (עולם הצומח המקראי, ערך 'תאשור') מזהה את התאשור הנזכר במקרא עם העץ המכונה בימינו ברוש. במקרא נזכר התאשור יחד עם עצי סרק נוספים בחזון הפרחת השממה לעתיד לבוא (ישעיה מא', יט): 'אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו'. לפי חזון זה יטע הקדוש ברוך הוא במדבר חסר החיים עצים שהם סמל לחיות ולרעננות, כמו שאומר הנביא (הושע י"ב, ט'): 'אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן'.
במיתולוגיה היוונית מסמל הברוש (cupressus) אבלות. המשורר אובידיוס מספר על אחד הנערים האהובים על אפולו שקרהו אסון, הוא הרג בשגגה איל יפה ומקודש לנימפות, ונענש על כך שיהא עליו להתאבל עולמית. הם הפכוהו לברוש שאמירו זקוף ומתנוסס גבוה השמיימה כדי שגם האלים וגם בני האדם יתאבלו עליו.
הברוש לא חמק גם משירי הזכרון לנופלים. בשירו המפורסם של חיים חפר 'דודו' מרכין הברוש זקוף הקומה צמרתו לאות אבל:

'עם שחר הבאנו אותו מן הקרב,
הברוש צמרתו אט הרכין.
רק מי ששכל את הטוב ברעיו
אותנו יוכל להבין...'

כתב: רפאל מלכה
צפת

כיום מקימים יותר ויותר גנים ופינות הנצמחה בהם שתולים מבחר צמחי הבר של ישראל
ראו בכתבה נוספת "גן תום ותומר וכו"