8-8-2010
פוסט 11- גנים ובעלי חיים בוונקובר
(מצורף אלבום חדש והפעם בפיסבוק )
עברנו יומיים וחצי על האונייה של אכול-ככל-יכולתך-ועוד-קצת, בהם ההחלטות הכבדות שהיינו צריכים לקבל היו קודם כל לגבי הרכב התפריט של הארוחות ובנוסף היינו צריכים להחליט אם ללכת קודם לשמוע זמרת ואחר-כך לראות קומיקאי או להיפך. לאחריהם עגנה האונייה וירדנו בנמל של וונקובר, העיר הגדולה שנמצאת בפינה הדרום-מערבית של קנדה.
זאת עיר יפה ומודרנית עם רחובות רחבים, מגדלי זכוכית גבוהים ונופים אל הים מכל הכוונים. העיר עשירה בגינות ועצים, בפארקים וגנים. בחלקה הדרומי הרבה מהרחובות קרויים על שמות עצים והבתים בהם, בתים פרטיים מפוארים עם גינות ובהן מגוון גדול של עצים מקומיים ומובאים. למשל ניתן לראות בגינות עצי סקוויה, המפורסמים שמקורם קצת דרומה מכאן בחלקה המערבי של ארה"ב וכמובן הרבה עצי אדר שיצבעו את האזור בצבעי שלכת מרהיבים בעוד חודש-חודשיים.
התחבורה ציבורית מאוד מפותחת, ומבוססת בעיקר על אוטובוסים חשמליים, שלא מזהמים את אוויר העיר. יש כאן התחשבות רבה בנכים. כשהאוטובוס עוצר בתחנה, הוא רוֹכֵן לעבר המדרכה כדי שלנוסעים יהיה קל יותר לרדת ולעלות. בתוך האוטובוס יש מקום מיוחד לנכים בכיסאות גלגלים, שיכולים לקשור את הכסא ולייצב אותו. כולם מחכים בסבלנות עד שהנהג ירד ויעזור. יש הודעות מוקלטות ומוארות על מהלך הנסיעה ולשירותם של העיוורים והחרשים. ממש כפי שצריך להיות במדינה מתוקנת.
בתחילת המאה ה-20 הובאו הנה הרבה עובדים זרים מסין, לעבוד בבניין, בסלילת רכבות ובתעשייה המתפתחת. כיום, ילדי אתם זרים, בניהם, נכדיהם וצאצאיהם מהווים חלק נכבד בקהילה. הם שומרים על שפתם וניתן לראות הרבה קבוצות ילדים עוברים מאנגלית לסינית וחזרה תוך כדי הליכה ברחוב או נסיעה באוטובוס.
הקהילה הסינית הקימה כאן גן סיני בסגנון מסורתי שהוא חיקוי של גן באחת הערים בסין שהוקם לפני כמה מאות שנים. הגן נקרא על שמו של ד"ר סון-יט-סן, שהיה נשיא הרפובליקה הסינית בתחילת המאה ה -20 ובמסעותיו בעולם ישב זמן מה כאן בקרב התפוצה הסינית כאן בוונקובר. לתוך שטח זעיר דחסו אלמנטים בולטים של תרבות הגינון והקישוט הסינית ארוכת הימים.
כבר ביום הראשון ביקרנו בשני גנים. הראשון, VanDusen Botanical Garden שהוא גן בוטני עם אוספי צמחים מיבשות שונות, צמחי הימליה, צמחי הים התיכון, צמחי דרום אמריקה ועוד. בחלקה הימתיכונית פגשנו במכרים כמו חרחבינה, לוטם שעיר, עכנאי שרוע, לשון-פר ועוד. לא אוכל לתאר את הכל ואסתפק בכמה שמשכו את תשומת ליבנו.
צירפתי צילומים של נירה, כדי שתשמש לכם קנה מידה, פעם ליד כמה עצי סקוויה "צעירים" בני כמאה שנה, ופעם שנייה ליד קבוצת צמחי Gunnera manicata עם העלים הענקיים שמקורם בדרום אמריקה. העלים מתייבשים בחורף מהקר ומגנים על קדקד הצמיחה, וכל החלק העל קרקעי שאתם רואים הוא צמיחה מהירה של הקיץ האחרון. צמח זה מפורסם גם בכך שהוא מקיים סימביוזה עם חיידקים מקבעי חנקן מקבוצת Nostoc.
אחד העצים שהתפעלנו מהם הוא Pinus wallichiana מהרי ההימליה בעל האצטרובלים הארוכים. בקצהו של אחד מהם נטפה טיפת שרף, ולא התאפקתי מלשלוח לכם תמונה שלה מקרוב.
ראו גם תמונה מקרוב של הפרח המעניין של העץ Catalpa bignonioides ממשפחת הביגנוניים, ממוצא צפון אמריקאי. העץ היה מכוסה כולו בתפרחות לבנות עם הקישוטים החומים-צהובים בלוע כל פרח. זה עץ קטן שאוקלם מהבר ומשמש כעץ נוי במקומות רבים.
צמח טורף
הדבר המעניין ביותר היו פרחים של שוֹפָרִית Sarracenia minor . דבר שלא ראיתי מעודי. השופרית היא צמח טורף שהמלכודת שלו היא גלגול של עלה בצורת משפך זקוף הניצב על הקרקע. מעל פתח המשפך פרושׂ מכסה שמושך את החרקים ומונע כניסת מי גשם לתוך המלכודת. חרקים נמשכים, בעיקר ע"י ריח אל המלכודת, מחליקים על שפתה ונופלים פנימה לנוזלים המעכלים אותם. צמחים טורפים אלה, כמו רבים אחרים גדלים בקרקעות שטופות ועניות בחומרי הזנה. מנגנון טריפת החרקים מאפשר להם לקלוט את חומרי ההזנה החסרים, חנקן, זרחן, אשלגן ועוד.
הפרח נישא עוקץ ארוך שמתנשא לגובהן של המלכודות, כעשרים עד שלושים ס"מ. הפרח כפוף כלפי מטה בבסיסו עלי גביע ירוקים ועלי כותרת ארגמניים. האבקנים רבים מסודרים בצפיפות סביב השחלה. עמוד העלי ארוך ובראשו צלקת ענקית בצורת מטריה שקצותיה המחודדים כפופים לאחור. לאחר הפריחה נושרים עלי הכותרת והאבקנים אך עמוד העלי והצלקת נשארים בראשו של הפרי המתפתח, שמוטים כלפי מטה.
מהגן הזה הלכנו אל פארק המלכה אליזבת שנמצא על גבעה גבוהה שממנה נשקף הנוף של כל העיר. אבל לא ראינו הרבה מנוף יפה זה, כי עשן שמקורו בשריפות יער שמשתוללות בסביבה, העכיר את פני השמים. זה פארק גדול מאוד שחלקו שטחים נטועים בדלילות וחלקו מגוּנַן באינטנסיביות בעצים שיחים ופרחים המפוזרים על המדרונות ובשקע שנראה כאילו היה בעבר מחצבה ששוקמה. בראש הגבעה חממה יפה עם הרבה פרחים, פרפרים ותוכים צבעוניים. משם אני מצרף תמונה של תפרחת של Zingiber spectabile שהוא מאותו משפחה של צמחים, שמקני השורש שלהם מפיקים את תבליני הג'ינג'ר והכוּרְכוּמה.
בעיר הזאת נמצאת האוניברסיטה של מדינת קולומביה הבריטית (UBC). זהו קמפוס עצום על חצי אי בין שני מפרצים שבכדי להגיע מחלק אחד שלו לחלק אחר יש לנסוע באחד מקווי שירות האוטובוס הפנימי. ביקרנו כאן בשני אתרים, המוזיאון האנתרופולוגי והגן הבוטני. במוזיאון תצוגה מעניינת ונאה במיוחד של תרבות הילידים מהאזור, עמודי טוטם ופסלי עץ אחרים.
אחד הפסלים המעניינים הוא פסל עץ עתיק לפי האגדה האינדיאנית שמספרת איך לאחר בריאת העולם, העורב הגדול מצא את בני האדם הראשונים על החוף, לאחר השיטפון הגדול, בין קונכיות של צדפה. ליד אותו שריד של פסל עתיק מוצג גם חיקוי מודרני בקוטר 3 מ' לערך של אותו פסל המגולף בעץ בהיר. לא ארחיב את הדברים על שאר התצוגה העשירה של המוזיאון המפואר הזה.
הגן הבוטני של האוניברסיטה משתרע בחלקת יער שבה עצים אדירי ממדים של יער הגשם מהאזור. ביניהם הרבה שיחים ועשבוניים רב-שנתיים מרחבי העולם, בעיקר אזורים הרריים וקרים כמובן. באוסף הרבה מאודו מינים של רודודנדרון שלצערנו היו כבר לאחר פריחה. אני מצרף תמונה מקרוב של קדקד צמיחה של Rhododendron barbatum שפירוש שמו "בעל-זקן". הוא ניכר בקוצים הרבים והארוכים על פטוטרות העלים. בחלקת צמחי ההרים פגשנו את פרח הנמר Tigridia vanhouttei ממשפחת האיריסיים שמוצאו ממכסיקו. כל פרח בתפרחת פורח יום אחד. באנו ביום מוצלח במיוחד.
הפארק האחרון שאספר עליו נקרא ע"ש סטנלי שהיה המושל הכללי של קנדה בסוף המאה ה-19. זה פארק עירוני גדול מאוד (4,000 דונם) ובו שטחי יער וגנים ומוקדי עניין מיוחדים שמהם אספר על שניים האקוואריום והתצוגה האינדיאנית. האקוואריום הוא אוסף עצום של בע"ח הקשורים למים. ביניהם המקומיים, כלבי-ים, אריות-ים, לוטרות-ים, דולפינים ולוויתנים. ונוספים אליהם הרבה בע"ח מאוקיינוס ונהרות מאזורים חמים יותר. התצוגה עשירה ומרהיבה מושכת המונים מזקנים ועד טף מקומיים ותיירים. מדוזות מרחפות במיכלי זכוכית גדולים וגופן שקוף כאילו הן עשויות זכוכית שקופה או צבעונית. דגים ענקיים, צבי-ים וכרישים שוחים להם בשקט הלוך ושוב מאחורי חלונות זכוכית בגובה קיר של בית. במיכלים קטנים יותר כל מיני צפרדעים וקרפדות, כווצי-עור (קיפודי-ים, כוכבי-ים, מלפפוני-ים) בשלל צבעים גדלים וצורות. חלקם מונחים על החול בשקט ולקם פושטים זרועות ציד מתנפנפות על המים. צדפה ענקית פוערת את הקונכייה ושפותיה גולשות לצדדים כחצאית מנומרת.
בחצר בחוץ כל רבע שעה האכלות והדגמות של הביצועים של בעה"ח. המיוחדים שנתקלנו בהם כאן הן לוטרות הים, שכבר סיפרתי לכם על כך שהן שולות את טרפן ממעמקים, שוחות על הגב ומניחות את המזון על גחונן ותוך כדי שחייה מפצחות אותו באבן, כדי לאכול. זה בע"ח חשוב ביותר לקיום המערכת האקולוגית של האצות הגדולות האופייניות לאזור זה. לאחר שהאוכלוסייה שלהם התדלדלה, כתוצאה מצייד בלתי מרוסן ע"י ציידי הפרוות, התרבו קיפודי-הים בע"ח אחרים שפגעו קשות בהתפתחות האצות. רק הגנה על הלוטרות, שאפשרה את חזרת האוכלוסייה שלהן לגודל הרצוי, הביאה לשיקום האצות והמערכת האקולוגית כולה.
הלוויתנים שיש כאן הם ליוויתנים לבנים שנקראים Beluga whales. אלה לוויתנים קטנים באורך 5 מ', שצבע הגוף של הבוגרים שלהם לבן והם נראים כאילו חיוך תמידי משוך על שפתיהם.
לפני שהתחילה ההצגה, הגיע שחף בודד אל שפת הבריכה ונעמד על סלע קרוב למים. זה לא מצא חן בעיני אחד הלוויתנים הוא התקרב וגרש אותו בהתזת מים מהפה. כל זה עוד לפני שהמאמנים והמאכילים הגיעו למקום.
לסיום ביקרנו בתצוגה מקומית של אינדיאנים שמוקדשת לתרבות והמלאכה שלהם. אומנות מיוחדת שלהם, שלא שמעתי עליה קודם, היא "נשיכת קליפה של עצי השדר". לוקחים שכבה דקה מאוד של קליפה רכה, מקפלים בצורה מיוחדת ונושכים בשיניים. לאומניות שעוסקות בכך יש שיניים חדות וכך הן יוצרות דגם חורים בקליפה שניתן להבחין בו כשמציבים אותה מול אור השמש. זאת מסורת שעוברת מפה לפה בין הנשים. הופיע לפנינו אלוף העולם לריקודי טבעות אינדיאניים ושתי בנותיו בריקודים מסורתיים לצלילי תיפוף ושירה אינדיאנית. מוזר ושונה מכל מה שהכרנו עד היום.
כאן מסתיים טיולנו המהנה בארצות הקור, שדווקא הכינו לנו קבלת פנים חמה. אני מקווה שהצלחתי להעביר אליכם מקצת מהחוויות שעברנו באזור זר ומוזר זה.
לקוראינו הצעירים שעוררתי בהם עניין, אני ממליץ לקרוא על הטבע ועל החלוצים שהתיישבו באזור בספרים של ג'ק לונדון כמו "פֶּנְג הלבן" וספרים אחרים. ומי שמוכן לקריאה רחבת יריעה מומלץ ספרו של ג'יימס מיצ'נר "אלסקה" שסוקר את תולדותיה מבריאת העולם ועד המאה ה-20.
אני עובר מכאן לעיר ויקטוריה על האי שנקרא באותו שם כמו העיר Vancouver Island בה ייערך במשך השבוע הבא כנס מדעי של האיגוד הבינלאומי לחקר היער בנושא שורשי עצים.
להתראות בבית.
4-8-2010
מארצות הקור-10-דגי סלמון ועייטים ביערות הגשם (נוספו תמונות לפוסט זה, של צמחים ובעלי כנף ושל חשופית, אבל לא של הסלמונים העולים במעלה הנהר...הצילומים האחרונים תמיד בסוף האלבום)
לקראת הצהריים עגנה האונייה בנמל של העיר Ketchican שפירושו בשפתם של הילידים "הקן של עיט הרעם". זאת עיירת נמל קטנה שנמצאת על אי והדרך היחידה להגיע אליה היא בדרך הים.
בנמל המון סירות בכל הגדלים והצורות ואניות התיירים הגדולות עוגנות גם הן ליד המזח. מטוסים קטנים, שמסיעים את התיירים נוחתים וממריאים מהמים, על גבי מצופים במקום גלגלים.
הכלל בעיירה הוא שכל תייר חייב להימצא בכל עת לא יותר מחמשים מ' מחנות מזכרות, אבל אנחנו לקחנו אוטובוס למקום בו אפשר להצטרף
לטיול מונחה ביער.
היער כאן הוא יער גשם ממוזג, שאופייני לפינה הזאת של צפון מערב אמריקה. כמות המשקעים השנתית היא כ-4.5 מ' (ארבעה וחצי מטר). המקומיים אומרים שניתן לתאר את מזג האוויר כך: "או שיורד גשם, או שעומד לרדת גשם". למזלנו היום בהיר, השמש מאירה ואפילו חם בשמש. תנאי הצמיחה בקיץ נהדרים, לח וחמים והרבה שעות אור.
היער צפוף שעיקרו מחטניים, מין אשוחיות שנקרא ע"ש אחת הערים באזור Sitka Spruceברוש, תויה ואורנים ועוד. הצפיפות גדולה אבל העצים גבוהים ומפותחים. הגזעים והענפים מכוסים בצפיפות טחבים וחזזיות חוטיות שנראות כמו שיירי זקן ירוק. הן מקנות למראה היער אופי תת-מימי של כיסוי המיטלטל ברוח.
כל גזע שמתמוטט ונופל מתכסה בטחבים ומתפורר במהירות. הוא משמש קרקע מצוינת לנביטה של זרעי העצים האחרים, שנראים אחר-כך מסודרים בשורות ארוכות לפי הגזע עליו נבטו. בתת-היער הרבה מינים של גרגרי יער, אוכמניות, דמדמניות ועוד, כולם מזון דובים מצוין. המדריכה אומרת שהדובים השחורים נראים כאן לעתים קרובות כשהם אוכלים פירות אלה. לא היום!
העצים הגבוהים והעבים משמשים את הילידים לפיסול של עמודי Totem Poles. בעיירה הזאת נמצא הריכוז הגדול ביותר שלהם בעולם. עמודים אלה בגובה חמישה - עשרה מטרים ואפילו יותר, שמגולפות לאורכם, זאת מעל זאת, צורות שונות של פרצופים ובע"ח, אינם בעלי חשיבות דתית אלא הם באים לסמל אירועים חברתיים כמו חתונות, יובלות וכד'. כל עמוד שונה מהאחר בדמויות המגולפות עליו ובסדר שלהן. לאחר הגילוף הדמויות נצבעות בצבעים בולטים שמדגישים את העיניים והפה והעמוד מוצג לראווה בחצר הבית או ברחוב.
נדידת הסלמונים במעלה הנהרות
חלק חשוב מהטבע והכלכלה של האזור הם דגי הסלמון. את הלמ"ד באמצע לא מבטאים כלל. הדגים האלה נקראים בפי כל כאן: סֶההה-מוֹן. ישנם חמישה מינים השונים זה מזה בגודלם וצבעיהם. הם מטילים ביציהם במים השקטים של אגמים ושלוליות בהרים. שנה או שנתיים לאחר שבוקעים הדגיגים הם שוחים במורד הזרם ויוצאים לאוקיינוס. באוקיינוס הם חיים וגדלים במשך חמש עד שמונה שנים שבמהלכן הם נודדים למרחקים גדולים. בסופן הם חוזרים חזרה לאותו נחל ממנו יצאו לנדודיהם. ההשערה היא שהם מכירים את המקום לפי הרכב המים.
כאן מתחיל החלק הקשה לקראת סוף חייהם, הם שוחים במעלה הזרם אל מקום בקיעתם. זה מחייב אותם לעתים קרובות לקפוץ בטיפוס על סלעים שעומדים בדרכם כנגד הזרם השוצף. בעודם עולים במעלה הנהר בהמוניהם הם משמשים מזון זמין בכמויות גדולות לדובים ולטורפים אחרים. גם בני האדם למדו לנצל שפע עונתי זה הילידים היו דגים אותם ומייבשים או משמרים בעישון כמזון לחורף. כאן מקום הדייג של אותם דגים שמוכרים אותם במסעדות ובחנויות מטעמים בכל העולם.
כבר בנמל, שנמצא בשפך הנהר, ראינו דגי סלמון קופצים מהמים, בעודם שוחים כנגד הזרם.
ראינו במים הכהים להקות להקות של דגים אפורים שוחים בנהר. פתאום, להקה גדולה של דגים שחתה במהירות, כולם בכוון אחד. רגע אחר-כך הופיע מעל פני המים ראשו של כלב-ים ודג גדול בפיו, לשמחת כל הצלמים שבמקום.
מי שעוד ניזון מהדגים הם העֵיטים בעלי הראש הלבן, שמוכרים כסמל של ארה"ב. תרגום שמם הוא העיט הקרח Bald Eagle, אבל שלא כמו הנשר שלנו, אינם קרחים אלא נוצות לבנות מכסות את ראשם. העיט מעופף בגובה רב ופתאום צולל במהירות, מכניס רגליו למים וממריא חזרה כשדג אחוז בטפריו. כאן ניתן לראות רבים מהעיטים האלה בעונה זאת של השנה.
בערב הפלגנו דרומה לעבר העיר וונקובר במדינת קולומביה הבריטית שהיא חלק מקנדה. המסלול הזה נקרא "המעבר הפנימי". בניגוד למעבר באוקיינוס. הוא עובר בין אי גדול מאוד, שנקרא Vancouver Island לבין היבשת. הנוסעים הראשונים במקום זה חשבו שמצאו מעבר מצפון מערבה של יבשת אמריקה חזרה מזרחה אל האוקיינוס האטלנטי ואירופה. כיום אנחנו יודעים שמעבר זה, דרך אוקיינוס הקרח הארקטי לא ניתן למעבר לאוניות, אלא רק לצוללות מיוחדות.
2-8-2010
מארצות הקור-9 בים
אוניית הפאר (ראו באלבום) שלנו עגנה ליד המזח והתנשאה מעליו לגובה אחת-עשרה קומות. בתמונה ששלחתי נירה עומדת בפינה הימנית התחתונה, בחליפה חומה. חפשו אותה ותראו עד כמה האונייה ענקית. בנסיעה זאת היא לא מלאה ויש בה "רק" 1500 תיירים.
פרט לתאי מגורים ישנן כמה מסעדות וברים שמגישים בהן אוכל בכלי חרסינה וסכום מכסף. בכל שעה שתרצה תוכל לאכול או לקנות מתנות – תכשיטים, בגדים, מזכרות וכל מה שמושך את עינו של התייר. בחדר למשחקי השח יושבים סינים ומשחקים בריכוז רב, בספרייה קוראים האמריקאים עיתונים מהבית או ספרי קריאה, בחדר האינטרנט בודקים דואר. כמובן, אי אפשר בלי קזינו עם שולחנות הימורים ושורות של מכונות מזל, שגם לידן תוכל למצוא בכל שעות היממה מישהו, שיושב ו"מאכיל אותן" במטבעות והן לא יודעות שובע. בסיפון השלישי יש מסלול הליכה או ריצה סביב כל האונייה לבעלי הרוח הספורטיבית. אפשר גם לשבת על כסא נוח עטופים בשמיכה עבה וליהנות מהנוף. בסיפון החמישי יש מרפסת פתוחה בקדמת האונייה ובסיפון התשיעי המרפסת סגורה מוגנת מפני הרוח הנקראת "קן העורבים". נבלה הרבה זמן על מרפסות אלה ביום הבא.
ערפל כיסה את מי המפרץ והפלגנו דרומה, בעוד האונייה, כדרך אוניות השטות בערפל, משמיעה צפירות קצובות בצליל עמוק ומהדהד שעזר לנו להירדם. התעוררנו בבוקר והצצנו מחלון התא. מסך הערפל הלך והתרומם ומאחוריו מתגלים הרים גבוהים משני צידי המפרץ. קולו של רב-החובל מודיע בערוץ 43 בטלוויזיה שרואים לווייתנים מרחוק.
היום האונייה שטה הלוך ושוב במפרץ הקרחונים (Glacier Bay). ממרפסת הסיפון ניתן להסתכל סביב והמתגלה נוף נהדר של הרים גבוהים שמתפנקים בחיקם של העננים שעוברים ומלטפים אותם. ממרחק מתנשאת כיפתו המושלגת של ההר הנקרא "מזג אוויר יפה" Fair-weather Mountain. שנקרא כך כי רק במזג אוויר יפה ניתן לראות אותו. נמוך ממנו עוד פסגות חדות מכוסות ביערות כהים ומנומרות בשדות שלג וקרחונים. הבורא לא חסך כאן ביופי.
להקות שחפים מתרוממות ומעופפות הלוך ושוב כמי שמנפנף בזר פרחי גיבסנית.
האונייה נכנסת לעומקו של המפרץ למקום שבו הקרחונים גולשים אל המים מקושטים בקווים מפותלים של העפר שהם נושאים על גבם. כשמתקרבים לשפת הקרחון שגובה פניה כמה מאות מטרים, נראה שאותם חריצים בקרח שראינו מלמעלה (ראו הקטע הקודם) מחלקים את פני הקרחון לעמודים עמודים שבולטים כשיניים עקומות ימינה ושמאלה. מפעם לפעם נופלת שן כזאת ומתרסקת אל מי המפרץ ברעש, כמו עמוד ענקי שמתמוטט. שברי הקרח נסחפים ומפזרים על פני המים גושים לבנים בכל מיני צורות שניתן לדמות אותן לדגים או יצורים אחרים כיד הדמיון הטובה עלינו.
האונייה מסתובבת לפני כל קרחון כך שגם אלה שיושבים או עומדים בצד ימין, זה שהימאים קוראים לו Starboard, וגם אלה מצד שמאל, זה שהימאים קוראים לו Port side, יוכלו ליהנות מהמראה בעודם אוכלים במסעדה או עוסקים באחד מבילויי התיירים האחרים.
המפרץ הזה עשיר באצות ובחי ומושך אליו הרבה בע"ח.
במקום אחד בו התקרבנו לחוף הבחינו חדי המשקפת בדוב גריזלי היורד להתרחץ במים. לנו הוא נראה כנמלה שעירה. על אחד האיים הקטנים, שאנחנו עוברים בקרבתם, יושבת להקה של אריות ים שנראים ככתמים חומים מפוזרים על הסלעים הלבנים. ניתן לראות בצידי האונייה לוטרות ים. אלה בעה"ח שמשכו לכאן הרבה ציידי פרוות במאות ה-17 וה-18, כי פרוותיהן העבות והצפופות הדרושות להן לשחייה במים הקרים נחשבו לבעלות ערך רב. הלוטרות שולות צדפות מקרקעית הים ומרימות איתן גם אבן כבדה. הן שוחות כשגבן במים, הצדפות מונחות על בטנן והן מפצחות אותן במכות אבן. כשהאונייה מתקרבת הן מבחינות שהמון תיירים עומדים על הסיפון מצוידים במשקפות ומצלמות ו"מציצים" להן. אז הן ממהרות לצלול ולהיעלם.
על פני המים יושבות גם להקות של Puppins, אלה הציפורים בעלות המקור הצבעוני שמקננות על מצוקי החוף באזורים קרים אלה. גם הם ממהרות להתרחק מהאונייה במעוף נמוך קרוב אל פני המים. בעודנו מסתכלים בעניין בכל אלה פתאום מישהו פתח לרגע קצר מזרקה המתיזה מים לגובה ומפסיקה. אנחנו מתרגשים ורוצים לקרוא Whales Ahoi כמו בספרו של הרמן מלוויל, מובי דיק, שמספר על המצוד אחרי לווייתנים במימי האוקיינוס האלה. הספר מומלץ לכל קוראינו הצעירים.
מיד אחר כך ניתן להבחין בגבו של הלווייתן שחוצה את המים. ממשיכים לסקור בסבלנות את המים לפנינו ובעלי המשקפות מדווחים על להקה של לווייתנים לפנינו. לעתים לאחר ההתזה, שהיא נשיפתו של הלווייתן פויע לרגע קצר גם הזנה המפוצל המפורסם.
לצערי המצלמה שלי, שמצלמת נהדר פרחים ממרחק 2 ס"מ, לא מצליחה לתפוס מראות אלה.
1-8-2010
מארצות הקור-8-תחבורה
ב' באוויר
אחד הדברים שמציעים לתייר לבחור בעיר Skagway זה טיסה בהליקופטר לראשו של קרחון. התלבשנו בכל השכבות הבאנו איתנו, בנוסף לכך קיבלנו חגורת הצלה כתומה וכיסויי נעליים עם סוליות מחוספסות ועלינו להליקופטר קטן נשוא ארבעה תיירים וטייס. כל אחד נשקל לפני הטיסה כדי להבטיח שלא עוברים את העומס המותר. טוב שלא אכלנו ארוחת צהריים לפני הטיסה...
ההליקופטר ממריא וטס דרומה מעל המפרץ שנראה כמו פיורד עם מדרונות תלולים של ההרים משני צדדיו. ניתן להבחין פה ושם במפלי מים דקים שחוצים את היער כחוטים לבנים התלויים מראש ההר על למים הירוקים. לאחר זמן מה פונה ההליקופטר לכוון היבשה בתוך ערוץ של נהר גדול שיוצר דלתא נרחבת של סחף במקום בו הוא נשפך לים. כשמסתכלים קדימה ניתן כבר לראות שהעמק סתום בקרחון אדיר.
קרחון נוצר בראשי ההרים הגבוהים במקום בו יורד יותר שלג מאשר נמס. השלג שאיננו נמס מצטבר ונערם בשכבות עבות. ממשקלן של שכבות השלג החדש מתהדק השלג שלמטה ונהפך לקרח. עוביו של גוש הקרח הוא כמה מאות מטרים והוא "מחליק" באטיות במורד העמק. משקלו האדיר של הקרח שוחק את הסלעים שהוא עובר מעליהם וכך נוצר אותו שחק קרחונים שצובע את הנהרות בטורקיז. בשוליו התחתונים, הקרחון מתפרק לגושים גושים של קרח אפור אשר נמסים ויוצרים את הנהר.
הטייס הביא אותנו למקום המפגש של שלושה קרחונים שזורמים בעמקים והם ערוציו של אותו קרחון. בשוליים של כל ערוץ כזה הקרח סוחף כמויות גדולות של אבנים ועפר. כשהקרחונים נפגשים זה בזה ועוברים לזרום יחד, צד אחד שלהם פונה אל מרכז הקרחון ונוצר שם פס רחב בצבע שוקולד.
כך נראה הקרחון מהאוויר כפס לבן רחב המקושט בפסי אורך עבים ודקים. כשמנמיכים טוס רואים שהקרחון מצולק בסדקים שנוצרים כתוצאה מזרימת הקרח במדרון.
הטייס הנחית אותנו על הקרחון, במדרון בו הרוח לא נושבת חזק. הטמפרטורה היום גבוהה – חצי מעלה מעל לאפס (צלזסיוס). ירדנו מההליקופטר לטייל על פני הקרחון בנוף ירחי קסום. משני צידי הקרחון הרים תלולים ופני הקרחון שטוחים. מקרוב ניתן לראות שבסדקים, שראינו מלמעלה, זורמים מי הפשרה קרים ברעש רב. כשמביטים לעומקו של הקרח בסדק כזה הוא נראה בוהק בצבע כחול בהיר. האבנים המפוזרות על-פני הקרח מונעות את ההפשרה מתחתיהן ולכן רבות מהן נישאות על רגל קצרה, עד שגם היא מפשירה והן נופלות ונטות על צידן. חלקן מתדרדרות לתוך הסדקים ונתקעות בהם. נוף שקט ומוזר שאנחנו משוטטים בו כאילו הגענו לעולם אחר. ב"צעד קטן לאדם" אנחנו מדלגים על פני הסדקים שבקרח ועוברים אל החלק המכוסה עפר וסלעים. הסלעים בכל הגדלים, סלעי גרניט וסלעים מטמורפיים וביניהם גושי קוורץ לבנים שמתערבבים לאחר שהקרחון סחף אותם ממקומות שונים שעבר בהם עד שהגיע לכאן.
לאחר כחצי שעה של שיטוט על הקרחון אנחנו חוזרים להליקופטר וממריאים חזרה.
לפני הנחיתה יש לנו מבט טוב אל אוניית הפאר שנבלה בה את הימים שנותרו עד סוף הטיול.
מארצות הקור-7- תחבורה
א' ביבשה
מהעיר Dawson (אלף וחמש מאות מתושבי קבע) שהייתה בתחילת המאה ה-20 בירתה של Yukon Territory בתקופת הבהלה לזהב, כשהתרכזו בה 35,000 איש, יצאנו דרומה לאורך נהר Yukon בכוון ההפוך לזה שבו עברו אותם מיליון אנשים שבאו מכל קצווי תבל לחפש את הזהב בהרי Klondike.
נסענו באותו אוטובוס תיירים מפואר שנסענו בו בימים הקודמים. אוטובוס מרווח, עם שירותים מאחור נהוג בידי בחורונת בשנות העשרים שתוך כדי הנהיגה מסבירה את הטבע וההיסטוריה של באזור ומפזרת בדיחות. הנהיגה לא קשה כי אין כמעט תנועה על הדרך, למעט מספר קרונות מגורים של תיירים ולעתים רחוקות רוכב אופניים, שנקרא בזלזול בפי הנהגים "מזון דובים".
תחילת הדרך נמשכת באותו יער אשוחיות שנקרא בשמו הרוסי Taiga או באנגלית Boreal Forest. במקומות אחדים היער "שיכור". העצים, במקום לעמוד זקופים נוטים לצדדים, זה לכאן וזה לכאן כשיכורים. זה קורה היות ובמקומות מסוימים הקרקע, הקפואה בדרך כלל, מפשירה והעצים מאבדים את התמיכה שהייתה להם ואז הם נוטים על צידם.
תופעה מוזרה אחרת הם מה שנראה כמו מטאטאים שנתקעו בראשי העצים כשנתקלו בהם מכשפות מנמיכות טוּס. אלה גידולי ענפים צפופים בראשי העצים, לעתים קרובות בצבע צהוב, שהם עפצים הנוצרים כתוצאה מפגיעה של חרקים או פטריות או ווירוסים.
הדרך עוברת במעלה הנהר שזורם לעתים בערוץ רחב ומתפצל להרבה ערוצי משנה שמשתלבים זה בזה, נפרדים זה מזה ויוצרים מקלעת של זרמים כסופים ואיי סחף כהים ביניהם. לעתים זורם הנהר בערוץ צר ושוצף בין גדות תלולות. לכל ארכו שטו במורד הזרם מחפשי הזהב בסירות שבנו לעצמם לאחר שעברו את מעבר ההרים שאספר עליו בהמשך.
אנחנו מתקדמים דרומה והצומח משתנה לאט לאט. נוספים ליער עצי אורן ואחריהם עצי צפצפה מכמה מינים. קל להכיר את הצפצפה "הרועדת" (Populus tremula) שעליה דמויי הלב נישאים על פטוטרת קצרה וגמישה שגורם להם לרעוד ברוח. העץ כולו נראה כאילו הוא אחוז צמרמורת גם כשהרוח קלה ביותר. כשמסתכלים מקרוב רואים שכמעט כל העלים נגועים בזבוב המנהרות שנובר ברקמת העלה ויוצר קישוט בהיר לאורך העורקים. במקום אחד ראיתי זחל של חיפושית, אולי של "פרת משה רבנו", טורף את הנובר בעלה. אבל אלה כנראה מעטים ולא מצליחים להגן על העצים בפני הנוברים החרוצים.
ואם כבר בנוברים וחופרים עסקינן, בין בעה"ח שניתן למצוא פה יש לציין את הבונֶה שכורת עצים ובונה סכרים שמאחוריהם מתהווים אגמים קטנים. במרכז האגם המלאכותי שלהם בונָה משפחת הבונים בית מגורים העשוי ערימת ענפים גודלה שנראית כמו אי שפתחי הכניסה אליו מתחת לפני המים – לצוללים בלבד.
הנהר מחבר בין אגמים שמתמלאים מים עם סחף של שחק קרחונים המקנה למים צבעי כחול-ירוק שמשתנים בהתאם לעומק האגם. במקום אחד הצטבר משחק הקרחונים חול גס שיוצר, להפתעתנו הגמורה איזור של דיונות חולות נודדים חשופות מצמחייה. חתיכת מדבר כאן בצפון הרחוק.
לאחר שעברנו בבירתה הנוכחית של הטריטוריה, העיר Whitehorse. המשכנו לטפס בהרים לכוון מעבר ההרים שאליו היו צריכים להגיע מהחוף כל מחפשי הזהב. האזור הוא בגובה רב, מעל קו היער ובין הסלעים מכוסי החזזיות, בשקעים שיחים נמוכים ושלוליות של מי הפשרת שלגים. העלייה למעבר הרים זה מהחוף היא תלולה מאוד והדרך עוברת בערוץ עם קירות סלע זקופים. את שרידי השביל של הולכי הרגל, שצעדו בו בשורה עורפית אלפי אנשים לפני כמאה שנה ניתן לראות עד היום.
משני צידי המסלול מדרונות הרים זקפים מכוסים יער צפוף וסלעים חשופים. לאחר הבהלה הראשונה נבנתה לאורך המסלול רכבת, שבשחזור שלה נסענו מראש ההר למטה עד לעיר הנמל Skagway לחוף המפרץ. כיום מושך את הרכבת קטר דיזל גדול אבל פה ושם ניתן לראות בציד המסילה שרידים של קטרי קיטור שעברו כאן בתקופת העבר המפואר של האזור. כיום נוסעים ברכבת רק תיירים צמאי נוסטאלגיה. השאר נוסעים בכביש המקביל. במהלך הנסיעה עברנו חזרה מקנדה לארה"ב, לחלקה הדרומי של אלסקה.
30-7-2010
מארצות הקור-6-בוטניקה ומסורת (התמונות החדשות בסוף האלבום)
הבוקר יצאנו לסיור בוטני על שפתו של נהר North Klondike. הסיור היה בתחומה של שמורת טבע גדולה באזור זה. בנוסף לכך שהטבע באזור זה עשיר ומגוון הוא עשיר במינרלים. לא רק זהב, גם כסף, אורניום, יהלומים ועוד דברים טובים.
השמורה מנוהלת במשותף ע"י שרות הפארקים של ממשלת קנדה והממשלה של האינדיאנים שנקראים כאן First Nations. להם נשמרות זכויות ציד בשטחי השמורה והם מנצלים את השטח למחנות בהם מלמדים את הצעירים את המסורת של הציד, בעיקר בעונת הנדידה של איילי הצפון, ואת השימוש בצמחים למזון ולרפואה. הם משתדלים מאוד להחיות ולשמר את המסורת. נחזור אל המסורת של האינדיאנים יותר מאוחר, קודם כל נצא לסיור.
יצאנו עם מדריכה ממרכז המבקרים לטייל בשוליים שבין היער לבין הטונדרה בעמק שהנהר זורם בו ומוקף הרים תלולים. הצומח העיקרי במקום בו סיירנו הם שיחי שדר, צפצפה, ובמקומות הרטובים יותר - ערבות. ביניהם בני שיח של אוכמניות ודומדמניות שמבשילות עכשיו. לדברי המדריכה קטיף הפירות הבשלים מעודד הבשלה של הפירות הצעירים יותר. לכן התנדבנו למבצע סיוע בהבשלה ואכלנו אוכמניות מכל הבא ליד. מה לא עושים חובבי טבע כמונו לעידוד הצומח בשטח קשה זה?
נמוך יותר מכוסה הקרקע במרבד של טחבים וחזזיות (Lichens ) שיחיות, שמהוות מזון עיקרי לאילי הצפון גם בקיץ ובעיקר בחורף בו כל העלווה הירוקה נושרת.
בנוסף לכך השטח עשיר בפטריות גדולות וגדולות מאוד לבנות, חומות ואדומות. בין השיחים מפוזרים עצי אשוחית דקים שמנסים לטפס אל מעבר לקו היער. בשולי השביל ניתן לראות הרבה צמחים פורחים. שיחי Potentilla עם פרחים צהובים בקוטר 4 ס"מ שמושכים דבורי בר וחיפושיות. קבוצות של ערברבה ננסית בתפרחות וורודות. ערברבה, הצמח המסמל את אזור Yukon, נקראת כאן Fireweed כי היא צמח חלוץ בולט בשטחי יער שנשרפים. המין הננסי אופייני לאזור הקר יותר ולשטחי ההצפה של הנהרות.
פרחים כחולים כהים של Aconitum הנקרא בשם מצנפת הנזיר Monkshood על שם עלה הכותרת העליון שמחפה על האחרים. הנהר עצמו זורם בערוץ רחב מאוד ורדוד שמכוסה חלוקי נחל בכל הגדלים והצבעים שנסחפים מההרים העשויים סלעי יסוד וסלעים מטמורפיים ממינרלים רבים. הזרימה איננה חזקה כי האזור מקבל רק 200 מ"מ בשנה (בערך כמו באר-שבע) אבל בגלל הקור והעננות הוא ירוק כל הקיץ. בחורף הנהר קופא. המים שממשיכים לזרום מתפזרים לשוליים וכך מתמלא כל הערוץ בשכבת קרח בעובי כמטר – מטר וחצי. שיחי הערבה שבערוץ עומדים וחלקם התחתון קבור בקרח עד ההפשרה של האביב.
שטח זה היה מאז ומתמיד מעוּט משקעים וזה פתרון לשאלה שוודאי הטרידה מאוד כל אחד ואחד מקוראי.
למדנו שהאדם ובע"ח פרֶה-היסטוריים כמו הממותה, נמר שן החרבות ושאר החברים מהסרט Ice Age, עברו מיבשת אסיה ליבשת אמריקה בעידן הקרח. אז כידוע לכל, היבשות בצפון כדור הארץ היו מכוסות בשכבת קרחונים עבה שצברה כל-כך הרבה מים עד שפני האוקיינוס היו נמוכים יותר והיה מעבר יבשתי רציף במיצר ברינג שחיבר את היבשות. אבל, אם צפון יבשת אמריקה היה מכוסה קרח, לאן הם עברו? ובכן לא כל צפון אמריקה הייתה מכוסה קרח בעידן הקרח. בשטחים של הצפון הרחוק כמות המשקעים הייתה גם אז כל כך קטנה שלמרות הטמפרטורות הנמוכות לא הצטברו על פניהם קרחונים ובעה"ח מצאו שטחי מרעה כך שלבני האדם היו מקורות מזון.
לאחר תום עידן הקרח, נפוצו בעה"ח ובעקבותיהם בני-האדם מאזור זה לכל שאר חלקי יבשת אמריקה.
אלה היו אבות אבותיהם של אלה הקוראים לעצמם כיום First Nations.
רשמים מההתכנסות הדו-שנתית
למזלנו היום אחה"צ התחילה ההתכנסות הדו-שנתית של השבטים באזור. כווווולם מוזמנים! לקחו אותנו בסירת מנוע קטנה ממזח עץ ליד Dawson City אל הישוב שהוקצה להם לפני 100 שנה כשהצ'יף רצה להרחיק אותם מהעיר החטאה של כורי הזהב שלוחי הרסן. הישוב נקרא "עור איל הקורא" – Moosehide ובמרכזו כנסיה. הטקס נוהל ע"י הזקנים שמכירים את המסורת. ההתכנסות התחילה בתפילת הודיה לישו על כל הטוב שחלק למאמיניו ואחריה הדלקת מדורת האש הקדושה וריקודים אינדיאניים סביבה בהשתתפות להקת הריקוד של הנוער וכל מי ששייך ל"אומה". רבים היו לבושים בבגדים מסורתיים ונעלו נעלי עור עטויות פרווה. חלק חשוב מהטקס היו הנפת הדגל, שלושה מטחי ירי ושירת ההמנון הקנדי בשפת האינדיאנים ובאנגלית. החלק העיקרי, אוכל חופשי לכולם. כפי שאתם מבינים כשמגיעים למזון, סדנא דארעה חד הוא.
ההתכנסות תימשך ארבעה ימים, כל מי שרוצה להגיע יכול עוד להספיק.
29-7-2010
מארצות הקור-5-כורי הזהב והאינדיאנים
שטחי היער נתונים כאן לשריפות שפורצות באופן טבעי, בתוצאה מסערות ברקים בעונת הקיץ שאינן מלוות בגשם. כשפורצת שריפה עצי האשוחית נדלקים בקלות הודות לשרף שלהם, בדומה לאורנים שלנו. השריפה בוערת ובוערת ומשמידה את הצומח על שטחים עצומים שאף אחד לא יכול להגיע אליהם לכבות אותה. השריפה נמשכת עד שמשתנה כוון הרוח והאש נסחפת חזרה לכוון שכבר נשרף או שיורד גשם.
בדומה לאורנים שלנו גם זרעי האשוחית נשמרים באצטרובלים ומתפזרים רק לאחר חימום בשריפה. ההתחדשות היא גם כן כמו בחורש הימתיכוני, קודם מתחדשים רחבי העלים מהגדמים ואחר כך נובטים המחטניים בצפיפות גדולה. כל עוד השטח חשוף, האדמה מתחממת בשמש ומפשירה כך שלנבטים יש מצע להשתרש בו. במשך הזמן העצים גדים מצילים על הקרקע והיא איננה מפשירה כמעט אז המצע העני מצטמצם עוד יותר והתפתחות העצים נעצרת. כך מתקבל היער הצפוף של עצים שנראים קטנים ומנוונים.
השטחים שנשרפו באזור לפני כשנתיים, לא עצרו את מי הגשמים שירדו השנה בעוז ולכן זרמו שיטפונות כבדים ששטפו חלק מהדרך. נאלצנו לשנות מהמסלול המתוכנן ולעבור מאלסקה לעיר Dawson בקנדה בחלק שנקרא Yukon Territory בטיסה קצרה במטוס קטן. טסנו מעל הרים לא גבוהים ולא תלולים המכוסים ביער לעתים צפוף ולעתים דליל. האזורים בהם שולטים רחבי העלים בהירים יותר מאשר יערות המחטניים. היום היה יפה ומזג האוויר מעונן חלקית. צללי העננים נעו במהירות על פני ההרים והוסיפו גוונים כהים יותר לפסיפס הירוק.
באמצע הדרך פגשנו את נהר היוקון שמתפתל בעמקים בין ההרים ומנקז אליו יובלים רבים. גם הוא נהר רדוד שערוצו מחולק ע"י איים קטנים למקלעת של זרמים כסופים. טסנו אל העיר Dawson (תמונות של בתי העיר באלבום) ששוכנת במקום המפגש של נהר יוקון עם נהר Klondike. היוקון מגיע מאזורי קרחונים וסוחף איתו הרבה טין מההרים שנותן למים גוון עכור ואילו מי Klondike צלולים עד ששני הנהרות מתערבבים זה בזה. נהר היוקון ממשיך לזרום צפונה אל אוקיינוס הקרח הצפוני ובדרך מנקז חלקים גדולים של אלסקה.
"הבהלה לזהב"
מהאוויר ניתן לראות שההרים בסביבת Dawson City מצולקים בחפירות רבות וערימות אבנים מסודרות בשורות. אלו שרידים מכריית הזהב באזור. בשנים האחרונות של המאה ה-19 ותחילת המאה-20 התחוללה באזור זה הבהלה לזהב הגדולה והמפורסמת, שזכורה לכל אלה שראו את הסרט בשם זה של צ'ארלי צ'פלין. זה האזור ואלה האנשים עליהם הוא מספר בסרט.
ההיסטוריה, שאנשי המקום שמחים לחזור עליה בכל הזדמנות היא שהמונים נהרו לאזור מרחבי ארה"ב כשהתפשטה השמועה על גילוי הזהב בערוצי הנהרות ובהרים. חלקם מצאו זהב והתעשרו. אחרים ואחרות התפרנסו בצידם בכל עיסוק אפשרי לספק את צרכיהם של כורי הזהב שהיו באים לעיר עם שקי הזהב שלהם להמר, לשתות ולפצות עצמם על החיים הקשים בהרים.
לאחר התקופה הראשונה בה נוצלו כל מרבצי הזהב שהיה ניתן להגיע אליהם בקלות התחילו לפעול בשטח חברות שהפעילו מכונות כרייה גדולות שריסקו את הסלעים, (ראו באלבום) שטפו אותם בזרמי מים מהנהרות והשאירו אחריהם ערימות חצץ גדולות בשורות שורות ארוכות לאחר שריכזו מהן את כל הזהב שהיה בהן בשווי מיליונים על מיליונים של דולרים. העיר כיום מונה בחורף פחות מאלפיים תושבים. בקיץ בעונת התיירות מצטרפים עובדים עונתיים בבתי המלון והמסעדות. הרחובות רחבים ולא סלולים, לא הספיקו עדיין, והמדרכות ממשטחי לוחות עץ. חלק מבתי העיר ברחוב בראשי הפונה לשפת הנהר צבועים ומשוחזרים, כפי שהיו ב"ימים הטובים".
מי ששילם את המחיר האמיתי על ההצלחה הזאת היו ילידי המקום שקוראים לעצמם First Nations. הכורים השתלטו על שטחי הציד שלהם והמיסיונרים חינכו אותם לנטוש את המסורת ולהיות נוצרים טובים בכנסייה האנגליקנית. רק לפני כעשר שנים הם קיבלו הכרה ממשלת קנדה בזכויותיהם, הוענק להם מעין ממשל עצמי והם מנסים לחדש את המסורת שעברה בע"פ מדור לדור.
28-7-2010
מארצות הקור-4-אל בהלה! יש זהב! (הציצו בקישור לאלבום המצורף בהמשך)
המקום הצפוני ביותר אליו הגענו היא העיר Fairbanks ששוכנת קרוב לקו רוחב 65 צפון. מסביבה שטחים עצומים של יערות Taiga שברובם הקרקע קפואה ולכן העצים נמוכים ובלתי מפותחים. הצפיפות של העצים גבוהה מאוד, רובם עצי אשוחים המנומרים פה ושם בעצי השדר בעלי הקליפה הלבנה. ככל שהעצים צפופים יותר הם מפחיתים את כמות השמש שמגיעה לקרקע ולכן הקרקע איננה מפשירה כלל, גם לא בקיץ.
במקומות שהקרקע מפשירה נוצרות ביצות רדודות שבהם מתפתחים במהירות היתושים הנקראים בפי המקומיים "הציפור הלאומית של אלסקה", אימת כל התושבים והתיירים. לעתים עובר בשטח נהר רחב ורדוד הנושא עימו סחף קרחונים. הסחף שוקע כאיים בזרם שמשנה מהלכו מעת לעת.
העיר הזאת, השנייה בגודלה באלסקה, התפתחה בתקופת הבהלה לזהב ועדיין יש זהב רב בכל האזור. אנחנו ביקרנו במכרה נטוש שכיום "שואב את הזהב" מהתיירים הרבים. כל תייר שבא למקום זוכה למצוא זהב. חומר הגלם הוא קרקע מעורבת באבנים שאותה כורים מעומק לא רב. הפרדת הזהב מהעפרה מתבססת על כך שהמשקל הסגולי של הזהב כבד הרבה יותר מזה של החול והאבנים. כשבוחשים את העפרה בקערת מתכת עם מים, פירורי הזהב שוקעים אל מתחת לערימת החול והאבנים שבצלחת. שוטפים החוצה את האבנים והחול ואז מתגלה הזהב ששקע למטה. ממלאים לכל תייר קערה וכולנו משחקים בבוץ ולאחר כרבע שעה מתגלים בתחתית הצלחת פירורי זהב. את הזהב שוקלים ומתרגמים מיד לערכו בדולרים, כפי שהיו עושים מחפשי הזהב במאות הקודמות, שהיו באים לעיר עם פירורי הזהב שלהם וקונים תמורתם את הוויסקי ושאר המצרכים החיוניים להם היו זקוקים כדי לשרוד כאן בחורף הקר.
נירה ואני מצאנו יחד פירורי זהב בשווי 32 דולר. את הוצאות הטיול זה לא נכסה, אבל השמחה גדולה.
הזהב שזורם באלסקה כיום הוא הזהב השחור. ניתן לראות לצד הדרך את צינור הנפט המפורסם מהצפון הרחוק Prudho Bay אל העיר Valdez שבדרומה של המדינה. כולם זוכרים את המיכלית שנקראה על שם העיר הזאת ובלילה אפל אחד, כשהקברניט נרדם, עלתה על החוף וגרמה לזיהום נפט חמור בדרומה של המדינה. הצינור בקוטר מטר כמעט, עם בידוד בעובי רב שיאפשר זרימה גם כשהטמפרטורה בחוץ 50 מתחת לאפס. ארכו כמעט 1500 ק"מ חצי מהדרך הוא קבור באדמה והשאר נישא על עמודים או תלוי באוויר, כשהוא חוצה נהר.
נסענו באוטובוס תיירים וכדרכם של מדריכי תיירים בכל העולם עוצרים בדרך ב"מלכודות" שמטרתן לאפשר לך ליהנות מבזבוז כסף (הרי מצאנו זהב היום בבוקר). באחד המקומות האלה עמדה בקתת עץ ועליה מטפס ועליו פרחים צהובים מוזרים שאפילו לא הצלחתי לנחש לאיזו משפחה הוא שייך. כל העוזר בהגדרה יתקבל בברכה.(ראו באלבום)
(בינתיים ד"ר אורי פרגמן-ספיר זיהה את הצמח: כובע-נזיר נודד Tropaeolum peregrinum)
בסוף היום הגענו למקום ששמו Tok. ממנו מתפצלת הדרך המגיעה לעיר בשם Chicken. כן יש עיירה בשם הזה באלסקה, אבל מפני שחלק מהדרך נסחף לא מזמן בשיטפון לא נגיע אליה הפעם. אולי בטיול הבא.
27-7-2010
פוסט שלישי - עמרם ונירה נהנים - עמרם מתפרע עם קרני אייל הצפון על הראש!!! (התמונות באלבום)
ציד בהרים הגבוהים
בחמש וחצי בבוקר (חשבתם שיצאנו לחופשה?) עולים על הרכב עם נהג-מדריך לחיפוש חמשת בעלי-החיים הגדולים של Denali Park איל הקורא, איל הצפון, הדוב, הזאב וכבש ההרים. למרות השינוי בגישה לבעלי חיים אלה האמריקאים ממשיכים to shoot פשוט החליפו את הרובה במצלמה משוכללת....
ואילו המקומיים עדיין ממשיכים לדבר בזכות הציד האמיתי וגאים בפרוות שמשמשות לבגדי החורף החמים המאפשרים לנוע ולעבוד כאן בחורף כשהטמפרטורות יורדות אל מתחת לחמישים מעלות מתחת לאפס, ובערכים האלה כבר לא משנה אם מודדים בפרנהייט או בצלסיוס, זה קררררררררר!
כשרואים את הירוק שמכסה כאן את העמקים וההרים מקיר לקיר, מוזר לשמוע שכמות המשקעים השנתית היא בערך כמו ברחובות (450 מ"מ בשנה). ההבדל הוא כמובן בטמפרטורות ועצמת השמש שמייבשות כל טיפה בארצנו הקטנטונת ואילו כאן, בגלל הטמפרטורות הנמוכות גם בקיץ והעננים שהשמש בקושי מציצה מביניהם, עודפי המים ניגרים מכל סלע. יחד עם זאת הצמחים הרב שנתיים שחיים כאן, העצים והשיחים, שהם הרוב בשטחי היער והטונדרה, הם בעלי עמידות ליובש ששורר כאן ברוב חודשי השנה כשהמים והקרקע קופאים.
רחבי העלים משירים את עליהם בחורף אבל המחטניים, עומדים כל השנה בתנאי מזג האוויר המשתנים בזכות המבנה המיוחד של המחטים וכיסוי השעווה שלהן.
כשמטפסים בהר לגובה 1000 מ' לערך רחבי העלים שבדרך כלל אנחנו מכירים אותם כעצי יער ושיחים גבוהים כמו המיש, הצפצפה ודומיהם מופיעים כאן כבני שיח נמוכים וצפופים.
בתת היער של האשוחיות, שגם הן נראות כאן, כפי שאומר המדריך, כמברשת משומשת לניקוי מקטרות. עצים נמוכים ועקומים עם עלווה דלילה, לא מזכירים כלל את היערות המפוארים של קווי הרוחב הדרומיים יותר.
צורת היער השלטת נקראת כאן בשמה הרוסי Taiga. כאן אנחנו מתקרבים לקו היער. כשעולים עוד קצת העצים הולכים ונעלמים. יערות של ממש ניתן למצוא רק במקומות מוגנים במיוחד. בעמקים הרחבים שנחתרו ע"י קרחונים, הצמח השליט הוא שיחים נמוכים של ערבות שהן המזון החביב על האיילים.
הקרקע שהיא רטובה וחמוצה מהווה בית הגידול המועדף ע"י שיחי האוכמניות שפירותיהם הם המזון החביב על הדובים. דובי הגריזלי המפחידים שיכולים להגיע למשקל כמה מאות ק"ג ולגובה שלושה מ', כשהם מזדקפים על רגליהם האחוריות, הם למעשה אוכלי כל שניזונים מהצומח אולי יותר מאשר מבשר הציד. אנחנו נוסעים באיטיות וכל העיניים, פרט לאלו של הנהג, מחפשות בעלי-חיים בסביבה. פתאום מישהו צועק: "דוב בשעה שלוש"! הנהג עוצר מיד וכולם מסתערים על החלונות שבצד שמאל לראות במרחק חצי ק"מ במדרון שממול דוב גדולה עם שני גורים. הדובה מתקדמת והגור הבהיר רץ אחריה. הגור הכהה, "כנראה מאב אחר", מסביר המדריך, מפגר אחריהם וכולם מתחילים לדאוג לקטנצ'יק. בינתיים המדריך מכוון את מצלמת הוידיאו ארוכת המוקד שלו ושולף את מסכי הוידאו מתקרת הרכב כך שכולם יכולים לראות מקרוב את כל אחד מהדובים. הסרט מוקלט וכמובן ניתן לקנות אותו בסוף למזכרת הסיור.
הדוב איננו בעה"ח המסוכן ביותר כאן. כללי ההתנהגות במפגש עם הדוב הם פשוטים, עמוד זקוף, דבר אל הדוב בתקיפות וגם אם הוא מתקרב בריצה ונהמה, אל תזוז. רוב הסיכויים שהוא ישתכנע שלא כדאי להתעסק איתך. לעומתו המסוכן מכולם הוא איל הקורא Moose. הנקבה נראית כמו פרד ענק והזכר גדול עוד יותר ממנה וראשו מקושט בשתי קרניים שטוחות שלהן חודים עצומים. כללי ההתנהגות למפגש איתו פשוטים עוד יותר, אם התקרבת אליו יותר מדי, ונראה לך שהוא מוטרד מכך, ברח! היות והוא לא חכם במיוחד וגם לא רואה כל-כך טוב עדיף לנסות לברוח מאחורי עץ קרוב ולקוות שהוא ימשיך בריצה ויניח אותך לנפשך. לפי הסטטיסטיקה הרבה יותר אנשים נפגעים כאן מהאיילים מאשר דובים וזאבים גם יחד.
ממשיכים בנסיעה וכל העיניים מחפשות בעלי-חיים בשטח ופתאום אני רואה אחד מכבשי ההרים הלבנים מטפס על אחד ממדרונות ההרים, וצועק לנהג לעצור. הוא מכוון אליו את מצלמת הוידיאו וניתן לראות שהכבש צולע על רגלו הקדמית השמאלית ואחרי כמה צעדים מתיישב לנוח בין השיחים. בעוד כולנו שקועים במסך נירה מבחינה שכמה עשרות מטרים מהכבש במעלה ההר מתגנב זאב בין השיחים ומסתכל עליו מלמעלה. המתח גובר. כל אחד מודיע אם הוא רוצה או לא רוצה לראות את הזאב טורף את הכבש. אבל הזאב לא מתחשב בדעתו של אף אחד מהנוסעים. בהתקף קיצוני של ביישנות הוא מסתתר בין השיחים עד שנמאס לנו לחכות לו ונסענו לחפש בעלי-חיים אחרים. כשחזרנו אחרי שלוש שעות כל הכבשים היו שם והזאב לא נראה יותר.
בכל רחבי הפארק מקפידים הקפדה יתרה על שמירה על איכות הסביבה. שלא לדבר על כך שלא משאירים אשפה, רכב לא יורד מהדרך הסלולה, את הצרכים עושים רק בתחנות של בתי השימוש הכימיים המוצבות אחת לכמה ק"מ. כשקבוצת אנשים הולכת בשטח הם לא הולכים בטור כדי לא לרמוס את הצומח וליצור שביל שבעלי החיים ישתמשו בו. האמריקאים מנסים להימנע מכל השגיאות שעשו ב"48 המדינות התחתונות" כפי שמקובל להתייחס כאן לשאר ארה"ב. לא משאירים שם אשפה או מצרכי מזון בשטח כדי שבעלי-החיים לא ילמדו שסביבת האדם היא מקור קל למזון. לא פוגעים בחי ובצומח ומשתדלים לא לשנות את הטבע הסובב ככל האפשר. הלוואי עלינו.
25-7-2010
מארצות הקור-2-יום ירוק
(האלבום - שילך ויתפח עם הזמן)
היום נסענו ברכבת Anchorage to Denali. רוב הדרך הרכבת עוברת בין שתי חומות ירוקות של יער צפוף של צפצפות, מיש, וערבות אך רוב העצים הם עצי שדר לבן בעלי הגזעים הלבנים הבוהקים שמשוררינו, שכתבו על בגעגועים על גולת אירופה קראו להם "לבנה", אך אינם קרובים כלל ללבנה הרפואי שלנו.
השם המדעי שלהם הוא Betula בלי שום קשר לצעירות בעלות עור צח. מהקליפה המתקלפת של עצים אלה נהגו הילידים להכין קערות אטומות למים. בכדי לבשל את בשדר הציד לא יכלו כמובן להניח אותן על האש. לכן היו מחממים אבנים במדורה וזורקים לתוך קערת העץ עם הבשר והמים, עד שהיה מתבשל.
במקומות בהם נפתח היער ניתן לראות רכס הרים תלולים עם פסגות חדות שמלווה אותנו ממזרח ואת המפרץ המלווה אותנו חלק מהדרך ממערב. בכמה מקומות ניתן לראות קבוצות עצים מתים ולדברי המדריכה אלה מקומות שהאדמה שקעה בהם באחת מרעידות האדמה הרבות המתרחשות באזור זה, מה שהביא להצפת השטח במי הים שקטלו את העצים. בקור השורר כאן תהליכי הריקבון איטיים והעצים מתים זקופים ספוגים במי מלח.
הרכבת עוברת על-פני נהרות רבים שזורמים מהקרחונים שבראשי ההרים אל הים וסוחפים איתם שחק סלעים לבן שמעכיר את המים. אלה הנהרות שבמעלה שלהם שוחים דגי הסלמון בעונה זאת אל שטחי ההטלה שלהם מה שמושך את הדובים ואת הדייגים לעונת ציד קצה ואינטנסיבית.
מפעם לפעם נפתח הנוף אל עמק רחב שקרעי עננים לבנים צפים בו מעל צמרות העצים. בעמק שפע עשב דגני ברובו. בשולי המסילה הרבה פרחים ביניהם חרצית ארקטית (פרח מספר 2 באלבום), ערברבה (Fire weed) קטנית הדומה לגרגרנית, פרגים צהובים ועוד.
לאט לאט אנחנו מטפסים מגובה פני הים לגובה 700 מ'. בגובה זה העצים השולטים ביער הם מחטניים, ערערים, אשוחיות ועוד. ניתן לראות בקלות את קוו היער מעליו סלעי הגרניט הכהים וסעי אבן חול צהובים חשופים מכל צומח.
אחה"צ מגיעים לשמורת הטבע Denali שהיא גדולה פי חמישה משמורת Yellowstone המפורסמת. מוזר הוא שבמידע על הפארקים והיערות אין כמעט שום דבר על הצומח וכל תשומת הלב מוקדשת לבעה"ח, הדובים, האיילים, הזאבים והעיטים.
אנחנו בכל זאת נתרכז בצמחים.
23.7.2010
הטיסה מערבה היא כמו משחק בסולמות וחבלים. אחרי היציאה מהארץ בחצות וטיסה בת אחת-עשרה שעות נוחתים במזרח ארה"ב עם הזריחה בשעה ארבע בבוקר.
"החלקנו בחבל" שבע שעות אחורנית. אי אפשר לדעת אם זה זמן למנת הכדורים של הבוקר או לזאת של הצהרים. מחלון הטרמינל רואים את העננים האפורים מוארים באדום לוהט. לאט עולה השמש. (ראו בצילום המצורף)
בהמשך הטיסה מערבה "מחליקים" אחורה עוד שלוש שעות ומשם לאלסקה, סה"כ 11 שעות הפסדנו מאז שיצאנו מהבית. בחלקים שאינם מכוסים עננים אפשר לראות את המישורים הגדולים מכוסים בשמיכת טלאים מתוחה בצבעי ירוק וחום. קל להבחין במישור שבו הדרכים ישרות והנהרות מתפתלים. לעומת ההרים שבהם הדרכים הן שמתפתלות.
ההרים מכוסי יערות, חלקם התחתון בצבעים בהירים של רחבי העלים וחלקיהם העליונים קרוב לפסגות המחודדות, ביערות מחטניים כהים. זה דגם הצומח המוכר מכל ההרים שבעולם והוא מקביל לשינויים גם עם המעבר מקו המשווה לכוון הקטבים.
כשם שראשי ההרים מכוסים ביערות מחטניים כך גם קווי הרוחב הגבוהים, שהצומח החשוב בהם הם יערות שעצים בהם מקבוצה עמידה זאת. וכשם שראשי ההרים, מעל "קו היער", אותו קו שמעליו התנאים קשים מדי לקיומם של העצים, הצומח הוא צומח שיחי נמוך, כך גם באזורי הטונדרה בקרבת הקוטב. אנחנו מתכננים בטיולנו זה להגיע לשוליו של אזור הטונדרה באלסקה ולראות גם את ההרים, היערות והנהרות המפורסמים של אלסקה וטריטוריית יוקון בקנדה.
בטיסה Seattle בצפון-מערב ארה"ב אל Anchorage באלסקה מתחילים להתגלות נופים חדשים. שרשרת הרים שראשיהם מכוסים שלג, קבוצת איים צפופה שנראית כאילו חבורת דינוזאורים משכשכים במים ורק גבותיהם המשוננים בולטים באי סדר.
צפונה משם ניתן להבחין בקרבת החוף בקרחונים הזורמים לאט בעמקי ההרים ושולחים לשונותיהם ללקק ממי האוקינוס.
לאחר 30 שעות מאז שהמראנו מנתב"ג נחתנו בנמל התעופה של Anchorage. עיר שאיננה ראויה לציון מיוחד פרט לכך ששם מתחיל הטיול.