בשמחת תורה סוגרים מעגל ופותחים מעגל
שוב מתחילים לקרוא את פרשיות התורה מהתחלה, מספר בראשית, מפרשת בריאת העולם.
ביום השלישי נבראו הצמחים, בהמשך ניתנת פרשנות רעננה ושונה לצווי האלוהי הנ"ל לבריאת הצמחים.
"ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלהים כי טוב ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי"
פירש רש"י " עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי.
בבריאת העולם היתה האדמה אמורה להוציא "עץ פרי" - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, חטאה האדמה ולא היה טעם העץ כטעם הפרי. וביאר זאת הרב קוק זצ"ל באורות התשובה - שלא היה אמור להיות הפרש והבדל בין המגמה לבין האמצעי להגיע אליה:
מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה, כשנתקלל גם האדם על חטאו.
העץ כמטפורה העץ הוא אמצעי כדי להגיע אל הפרי שהוא התכלית. "טעם העץ כטעם הפרי" פירושו הוא, שכבר באמצעים המובילים אל התכלית מורגש הטעם, הסיפוק והשמחה שישנם בתכלית. מכיוון ש"חטאה הארץ", ומכיוון שהחומר אינו מגיע לדרגה זו, והאמצעים מרוחקים מן התכלית, הרי שכאשר אנו עוסקים באמצעים, איננו מרגישים שמחה וסיפוק. רוב זמננו וכוחותינו מושקעים באמצעים. האדם עובד ומשקיע כדי לפרנס את עצמו והוא משועבד למעשה לאמצעים.
בהסתכלות דומה אך בדגש אחר ניתן לומר כי הפער בין עולם האידיאות, עולם האמת-לבין עולם המציאות הוא תוצאה של מיצוי חלקי בלבד של הפוטנציאל הגלום ביקום. פער זה נוצר בעקבות נתינת החופש לנבראים.
עפ"י תפישה זו הבריאה אינה דטרמיניסטית באופן מוחלט-אפילו ביחס לדומם ולצומח.
האדמה היא החלק המצמיח חיות בבריאה כולה.
הדיון של התורה בדשא, בעשב, בצמח השדה ובפרי מרמז גם על יסודות החיות והצמיחה הרוחנית. החופש שיש בבחירה יוצר תמיד מצב שבו התוצר המעשי שונה מהשאיפה. משהו בדרך להגשמה-הופך למגושם. מימוש החלום הטהור קשור תמיד בויתור על חלקו.
זה טבעה של המציאות- ובפער הזה מצוי האדם-שבידיו היכולת בבחירתו-לצמצם את הפער בין טעם העץ לטעם הפרי, בין אידיאל להגשמתו.
כתבה :
שרה אליאשלשעבר מנהלת ומקימת ביה"ס השש שנתי "שלהבת" בקדומים
