חומר השרף
רציתם פעם לחבק עץ וגיליתם שממש נדבקתם אליו? כן, זהו השרף, החומר הדביק המופרש מצמחים שונים ומעצים בפרט.
הסיבה לייצור השרף על ידי העץ אינה ברורה לגמרי אך ההשערות המרכזיות הן: הגלדה של פצעים, הגנה בפני חרקים שרוצים לחדור לעץ, ו/או מניעת גדילה של פטריות טפילות.
השרף מורכב ברובו מפחמימן נדיף בשם טארפן (Terpenes), המוכר לנו יותר כטרפנטין (turpentine), החומר בו אנו משתמשים לנקות מברשות מצבעי שמן.
חומר נוסף המופק מעצים ונוטים להתבלבל בינו לבין השרף, הוא המוהל (sap). המוהל הוא הנוזל הזורם בתוך הצמחים מהשורשים לעלים. הוא מורכב רובו ממים ומכיל את חומרי המזון של הצמח. סירופ המייפל, למשל, נוצר ממוהל המופק מעץ אדר (ולא משרף העץ, כפי שטועים לחשוב).
מוצרים המופקים משרף
השרף ידוע עוד מימי קדם בשל שימושיו הרבים. מאז ועד היום מפיקים מהשרף מוצרים שונים לתחומי התעשיה, המזון, הרפואה הקוסמטיקה ואף לצרכי פולחן דתי.
לפניכם מספר שימושים מרכזיים:
גומי
גומי ערבי, או "גאם ערביק" כפי שהוא מכונה לעיתים בישראל, הוא שרף המופרש מקליפת עץ שיטה הצומח באפריקה - Acacia Senegal (שיטת סנגל). זהו עץ שיטה נשיר וקטן שמוצאו באזורים מדבריים למחצה מדרום למדבר סהרה.
מלבד גומי, מייצרים משרף העץ חומרים שונים כמו תוספי מזון ודבק. תערובת של שרף זה עם חומרים נוספים מוזכרת בפפירוס מ-1500 שנה לפנה"ס כאמצעי מניעה.
מסטיק לעיסה
בתרבויות שונות נהגו בעבר ללעוס את השרף כפי שאנו לועסים היום גומי לעיסה.
החומר אותו לעסו הופק משרף אלת המסטיק (קישור לאלת המסטיק באתר) ונקרא גם מסטיקא.
שימושים נוספים במסטיקא היו בין השאר הפקת חומרים למרפא, נקיון הפה והשיניים ועוד.
מה עוד ניתן לעשות עם שרף?
• יצירת צליל חזק מכלי מיתר- נגני כלי מיתר נוהגים למרוח שרף על הקשת של כלי המיתר על מנת להגביר את החיכוך בין המיתר לקשת. כתוצאה מהחיכוך, הצליל המופק מתגבר ומתחזק.
• סם מרפא למחלות שונות כגון הצטננות ושיכוך כאבים לנשים הרות.
• חומר להסמכת קינוחים כגון ממתקים וריבה ומייצב וחומר קשירה לעוגות וגלידות.
קטורת ובשמים
כבר בימי קדם שימש השרף לקטורת ובשמים ועד היום נמצא אותו בטקסים דתיים.
את השמות "מור" ו"לבונה" כולם ודאי מכירים, בעיקר מלימודי התנ"ך, אך האם ידעתם שהם מופקים משרף? הנה הפרטים:
מור
מור הוא סוג בושם המופק משרף עץ המור (Commiphora Myrrha), שמקורו באתיופיה ותימן. (להמשך קריאה)
את ריחו היחודי של המור מפיקים משריפת השמן שבשרף. כאשר שורפים את השמן, תחילה הוא מתעבה ולאחר מכן מפיק עשן כבד בעל ריח חריף, דומה במקצת לקינמון, אשר יש לו תכונות משכרות.
המור מוזכר פעמים רבות בתנ"ך. בספר שמות מופיע המור כבושם הראשון מבין הבשמים להכנת "שמן המשחה" - שמן הקודש בו קידשו את כלי המקדש: "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת..." (שמות ל, כג).
שימו לב כי בפסוק זה מאויית המור עם קמץ (מָר) ובצמוד למלה דְּרוֹר. תרגום אונקלוס מפרש זאת כ"מירא דכיא", כלומר שמן הגורם ל"חופש", סביר להניח בשל ההשפעה הנרקוטית הידועה שלו.
המור מוזכר גם בתהילים, בשיר השירים ואף במגילת אסתר, שם טבלו הבתולות, וביניהן אסתר, לפני שהוצגו בפני המלך אחשוורוש: "וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ... כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים" (אסתר, ב, יב). על פי תלמוד בבלי גם שמו של מרדכי היהודי קשור במור: "מר דכי - מירא דכיא" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י, עמוד ב).
בתקופת בית המקדש שימש המור להכנת הקטורת שהקטירו כל יום בשחרית ובין ערביים. ברשימת החומרים המופיעים בספר שמות להכנת הקטורת מוזכרים: "נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה וּלְבֹנָה זַכָּה ..." (שמות ל, לד-לח) ורש"י פירש: "נטף הוא הצרי ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף". לדעת מפרשים, ה"צרי" המקראי הינו השרף המופק מאלת המסטיק.
המור עצמו היה בושם יקר ונדיר ולפי מקורות רומיים: "שווה את משקלו ויותר בזהב". המילה מור שימשה במשמעות הכללית של בושם והוא היה בשימוש נרחב במקדשים ביוון וברומא העתיקה וכן במקדשים רבים במזרח אסיה.
לבונה
לבונה היא שרף ריחני המופק מעצי לבונה (Boswellia), השייכים למשפחת הבָּשְמִיִים (Burseeraceae). הלבונה מיוצרת על ידי ייבוש טבעי של נוזל השרף. טעמה מר, ריחה מוגבר על ידי חימום והוא כבד ומתקתק.
אזורי הגידול העיקריים של עצי הלבונה, וכן גם מקור הלבונה, הם בדרום חצי האי ערב, סומליה ואתיופיה.
שלמה המלך כנראה קיבל לבונה ממלכת שבא שבאה מאתיופיה ומניחים כי בתקופתו גידלו את הלבונה בעמק הירדן ובאזור ים המלח.
השימוש העיקרי בלבונה הוא בפולחן הדתי. על פי הרודוטוס, נהגו בבבל לשרוף לבונה בשווי של 1,000 כיכר־כסף בחג לכבוד האל מרדוך. הכהנים במצרים העתיקה נהגו להקטיר לבונה במקדשי האלים והסינים וההודים משתמשים בה עד היום.
ללבונה יש יכולת חיטוי וברפואה העממית משתמשים בה בחבישה של פצעים וכיבים, כתרופה נגד הכשות נחשים ועקרבים ולמחלות של דרכי הנשימה והעיכול.
מחקר חדש של חוקרים ישראלים מצביע על השפעתו המרגיעה של הלבונה. לאור המחקר, החלו החוקרים בפיתוח תרופה לטיפול בדיכאון וחרדה המבוססת על שרף הלבונה. (להמשך קריאה)
ענבר
הענבר היא אבן חן שנוצרה משרף שעבר תהליך התאבנות במעבה האדמה.
כאשר המרכיב הנדיף נעלם, השרף מתקשה וידוע כענבר (amber).
כאשר השרף עודו נוזלי ודביק, נלכדים בתוכו חרקים שונים. כשהשרף מתקשה לענבר, חרקים אלו נשארים ונשמרים בתוכו לתקופות זמן ארוכות. בשנים האחרונות הוזכרה אבן הענבר כמקור פוטנציאלי למציאת שאריות DNA של חיות שנכחדו, דוגמת דינוזאורים, על ידי מיצויו מדם החיה שנמצץ על ידי חרק שעקץ אותה, וזמן קצר אחר כך נלכד בשרף הצמיגי ונכלא באבן הענבר.
מקורות הענבר הם מחצבים, בעיקר באזור הים הבלטי ולחוף נהר הדנובה, העובר בגרמניה, רומניה ומדינות נוספות באירופה.
מעריכים כי בעברית המקראית נקרא הענבר "חשמל", וזאת על-סמך תרגום השבעים, אשר תרגם את המילה "חשמל" המופיעה ביחזקאל: "ומתוכה כעין החשמל מתוך האש" (יחזקאל א, ד)
ועוד משהו על שרף הקאורי (מניו זילנד)
שרף הקאורי : מייק לבנה
כבר ב-1814 נשלח שרף קאורי ממפרץ האיים לאוסטרליה ולאנגליה בידי משלחות-חקר.
בשנות ה-30 וה-40 למאה ה-19 יוצא קאורי במחיר 5 לי"ש לטון לצורך מרוק – בעיקר לצפון אמריקה, אך גם לאנגליה ולאירופה.
בשנות ה-60 למאה ה-19 נודע לו שם טוב בשוקי העולם, ועולים מאירופה הצטרפו למאורים באיסוף השרף בגבעות של צפון ניו-זילנד. כאשר פחת מלאי השרף שעל פני הקרקע החלו לחפור שרף קבור. כך עלה היצוא מ-1,000 טון ב-1860 ל-5,000 טון ב-1870, ועד לשיא של מעל 10,000 טון, בשווי של 600,000 לי"ש ב-1900.
בין 1870 ל-1920 היה שרף הקאורי מקור-הכנסה עיקרי למתישבים החלוצים של צפון אוקלנד. בשנות ה-90 של המאה ה-19 עסקו באיסוף שרף הקאורי 20,000 איש, מהם 7,000 כעיסוקם הראשי, במשרה מלאה.