מסקנתה החד-משמעית היא "החצב נחרת אפוא בזיכרון, כקשור לסתיו" זאת למרות ש"רק ילדים החיים בסביבה כפרית או שהוריהם מרבים בנסיעות אל חיק הטבע, פוגשים בספטמבר בפועל בחצבים פורחים". (בן פורת 1991 : 21). אולי אין בכך ממידת ההפרזה לכנות את החצב כ"סמל לאומי של הסתיו" לאור כיכובו בבתי הספר בארץ בכל שיעורי הטבע.
כבר תאופרסטוס, הבוטנאי היווני (371-287 לפנה'ס), העלה את הרעיון שיש קשר בין פריחת החצב לגידולי השנה הבאה. לפי מקור זה החצב פורח שלוש פעמים ( הכוונה לשלושה עמודי פריחה היוצאים מאותו הבצל), העמוד הראשון מציין את העונה הראשונה של הזריעה, השני את אמצע העונה והשלישי את סוף העונה (בסתיו ובתחילת החורף),כך בהתאם להתרחשות פריחות לו, כך יופיעו הגידולים. לפי פירושם של אפרים וחנה הראובני .
תאופרסטוס מפרט, כי שלוש הפרחות לחצב וכל אחת מהן היא סימן לאחת מתקופות השנה: הראשונה לזריעת החורף , השנייה -לזריעת האביב והשלישית ליבול הקיץ". חוקרים אלו שמעו "במקומות בודדים בהרי אפרים" שהערבים מחלקים את תפרחת החצב לשניים. אם יפריח יפה חלקה התחתון סימן יפה לתבואות החוף ואם חלקה העליון יצליח – אות הוא לברכה לתבואות הקיץ". אצל הערבים, ברחבי הארץ, נהוג לנבא את כמות הגשם העתידית על פי עוצמת הפריחה של החצב - אם הפריחה שופעת סימן הוא לשנה טובה ואם הפריחה עלובה אות הוא לשנה גרועה.
מכאן כמה משמותיו, שנאספו על ידי הראובנים ברחבי הארץ כמו: "אות השנה" ; "קנה הרטיבות"; " סימן השנה";"סימן לגשמים"; "קנה הרטיבות; "קנה הטל";"אות השנה" ; "מאזני השנה" ו"סימן לגשמים" - כולם מבטאים את הקשר הצפוי בין פריחת החצב לגשמים הצפויים.
על ההפרדה בין עלי החצב לפריחתו עמד כבר פליניוס חוקר הטבע הרומאי (23- 79לספירה) שקבע "הבן לפני האב" כלומר הפרחים מופיעים לפני העלים. הראובנים מעירים שלפי הערבים "הבן הזה נולד אחרי מות אמו" או "הוא לא ראה את אימו". האמת הבוטנית היא שעמוד הפריחה של החצב מציין את סיום מחזור החיים של העלים שהופיעו בעונה הקודמת ועלים אלו הם ה"אב" או ה"אם" שפרנסו את הבצל לפני הופעת ה"בן" הוא עמוד הפריחה. מכאן הקשר בין כמות חומרי התשמורת בבצל לבין שפע הפריחה הניזון ממלאי זה שנצבר קודם לעונת הפריחה.
בשנה טובה אוגר הבצל חומרי תשמורת רבים וכתוצאה מכך צפויה פריחה שופעת, בשנה גרועה תהיה אגירה מועטת של חומרי תשמורת והתוצאה היא הפריחה עלובה. מכאן שאין תפרחת החצב מהווה תחזית לשנת הגשמים אלא עדות לכמות הגשמים בעונה הקודמת. לאחר רצף של שנים קשות, יש ולא תופיע פריחה בכלל.
הקשר בין הופעת החצב לבין בא הסתיו וגשמיו לא נעלם מעיניו החוקרות של יהודה עמיחי
"שוב חצב. אתה מביט בו
במבט חטוף, כאדם בשעונו
בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים
בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.
עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם
לשעת נבואה קלה, בלי יסורים."
(יהודה עמיחי / סתיו בהרי יהודה)
כאן בא לידי ביטוי אופיו הבלתי מעורער של החצב כ"מבשר גשם" , פריחתו של החצב נבואה בטוחה המגשימה את עצמה - יהיה גשם!
מתי פורח החצב
אפרים וחנה הראובני הקדישו ספר שלם העוסק בפולקלור של החצב ושל העירית הגדולה בשם "החצב והיבלית" ( הם נהגו לקרא לעירית הגדולה בשם "יבלית"). בספר זה הם ניסו לקשור בין מועד הפריחה של החצב לבין ט"ו באב. לפי תצפיותיהם "עולה החצב כשעון בארץ,ומפריח בכל מקום בבת אחת כמעט ב"יום הסתיו". מחברים אלו מציינים שכורמי הזיתים הזקנים קושרים בין מועד פריחת החצב לבין היום בו מתחילים להתמלא שמן ובלשונם "פרחי החצב יעלו ביום הזיתים". לפי פרשנותם (עמ'-57) "הנה כי כן אמיץ היה הקשר בין יום החצב וט"ו באב הוא "יום הסתיו, לרוויה ושנת ברכה לאיכר בשדמותיו...כי על כן יצאו בנות ישראל במחולות בכרמים."
אצל הבדווים בנגב נהוג לקשור בין מועד הופעת החצבים לבין עליית הכוכב סוהיל ("קנופוס", כוכב השני בבהירותו בשמים לאחר סיריוס, מופיע בארץ לקראת החורף באופק הדרומי) , לפי פירושם של הראובנים "סהיל בשמים והחצב בארץ, שניהם מבשרים תקופה חדשה: החצב את בוא עונת הרטיבות ,וסהיל את התגברות הצינה בלילות, ויתקשרו בלבבות הבדואים החצב והכוכב יחדיו, ויכנו את החצב בשם הקשור לכוכב". קלינטון ביילי, חוקר הבדווים, מאשר אמונה זו ומביא את השם "קנה סוהיל " כשם נוסף לחצב.
על הסתוונית ןעל היורה.
במזרח השומרון באזור טמון, מנבאים הכפריים את כמות הגשמים העתידה לפי עוצמת הפריחה של סתוונית היורה לעומת פריחת הרקפות. הרבה סתווניות ומעט רקפות - שנה ברוכה; מעט סתווניות והרבה רקפות –שנה סירוגית, חודש לח וחודש רטוב. הרבה רקפות ומעט סתווניות-שנה שחונה (אריה יצחקי ;7.8.89).
בכפרים הערביים בסביבות ירושלים אומרים "ביום שירד הגשם הראשון מלמעלה מעלה זו (סתוונית היורה) מלמטה". ועל כך כבר עמד יעקב פיכמן בשירו המוקדש לצמח זה (הוא מכנה אותה בשמה הישן "בר יורה")
"שאוני כי באתי
גם הפעם ראשון
קול יורה כי שמעתי
לא אוכל עוד לישון"
ברוך ציז'יק מספר בספרו המופלא "צמחיאל" (המוקדש לאגדות צמחי ארץ-ישראל) אודות הקשר בין פריחת הסתוונית לבין בא הגשם "מדי שנה בשנה,בחלוף הקיץ בארצות הצפון ובא החורף העז,יֵאספו העופות עֵדוֹת עֵדוֹת על מנת לעזוב את ארץ מגוריהם ולנוד לארצות החום. גם הנחליאלים, מדי שנה הרגישו בבא החורף וינדדו. ויבוא היום ויגיעו לארץ ישראל והנה הארץ יבשה וחרבה וטרם נראו הפרחים הענוגים. ויתגעגעו הנחליאלים מאד אל הפרחים ואל העשבים ויעירו בקול צפצופם את הבצלים ואת הפקעות הטמונים בחיק האדמה, ופקעת הסתוונית הייתה הראשונה אשר שמעה בקולם ותבקע את קרום האדמה ותנץ בפרחיה".
סתוונית היורה אמנם אינה חוזה את בא הגשם אך היא עדות מהימנה וחד משמעית שאמנם ירד המטח הראשון.
*
בארץ קיימים כעשרים מיני צמחים הפורחים, ללא עלים, בסוף הקיץ לפני הופעת הגשמים. נהוג לכנותם בשם הקיבוצי "מבשרי הסתיו". תואר זה הולם את עונת הפריחה הייחודית אך אין בו משום הבטחה אודות טיבה של השנה הבאה, שפע הפריחה משקף דווקא את אופייה של השנה הקודמת. גם אם נכבד את החצב בתואר המכובד של "נביא גשם" - הופעתו מבטיחה שאמנם הגשם קרוב אך אין בכך רמז לכמות הגשמים הצפויה. אין הוא נביא אמת אלא, לכל היותר, רושם נאמן של אירועי העבר.