זקנים שכָּבדו עליהם חייהם, נאלצו לצאת את העיר. שם, במחוזות בני שליטתו של נוטל הנשמות, מצאו את מותם.
לוז היא בית אל, כך קרא לה יעקב אבינו כשמצא בה מקלט בבורחו מפני עשיו אחיו, ככתוב "ואולם לוז שם העיר לראשונה". לוז, כידוע לדוברי הערבית שבינינו, פירושו שקד (ולצורך העניין זה לא משנה אם את הערבית שלכם רכשתם בהכשרה למודיעין הישראלי, או שהוריכם באו לכאן ממרוקו או מעיראק). מדוע נקראה העיר בשם העץ המקשט את נופי הארץ בשלהי החורף? שוב אנחנו נזקקים לחכמים, המספרים לנו כי בני יוסף התקשו מאוד לכבוש את לוז, והם נאלצו להשתמש בשירותיו של בוגד מבני העיר וזה רָמז להם על דרך נסתרת לחדור אל העיר. הצורך בדרכי סתר נבע מהיות העיר סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. רק עץ שקד, מרשים בגודלו מן הסתם, עמד בקרבת חומת העיר, ובגזעו של שקד זה פעור היה לוע שהוביל דרך מנהרת סתרים אל תוככי העיר.
אמנם חז"ל אינם מתרְצים במה זכתה לוז שמלאך המוות יעופף הלאה כשיגיע אל המרחב האווירי שלה, אך מתברר שהקשר שלה אל תכונת האינסופיות מורכבת יותר. כשהזכרנו קודם שלוז פירושו בערבית שקד, בטח היו ביניכם כאלו שרצו להתפרץ לתוך דברינו, משום שהשם לוז מוכר היה להם ממקור נוסף. אז נכון, למען הגילוי הנאות נאמר שלוז הוא גם שמו הארמי של השקד (והוא חדר בשיבושים משעשעים גם לשפות האירופאיות), והמקור שממנו היה מוכר לכם השם הוא שמה של העצם המופלאה בגופנו המכונה 'לוז של שדרה'. משמהּ ברור שהיא אחת מעצמות עמוד השדרה, אך יש דעות שונות איזו מהן היא הלוז. בכל אופן, בין אם היא העצם הקטנה שבתחתיתו של עמוד השדרה או עצם אחרת שבמקום חיבורו אל הגולגולת, לעצם זו יש תכונה מיוחדת מאוד.
'לוז של שדרה' נקראת כך בשל דמיונה לשקד, ודווקא לזה מהזן הקשה, שאם תכה עליו בפטיש, יחליק תחתיו ויותז הרחק. כמוהו עצם הלוז קשה ואינה נשברת. מעצם זו ייבנה הגוף לעתיד לבוא בזמן תחיית המתים, והיא זכתה לכך משום שהייתה היחידה מכל עצמותינו שלא נהנתה מטעם הפרי האסור בחטא עץ הדעת. שימו לב: חטא עץ הדעת הביא לעולם את המיתה מפני שלולא חטאו אדם וחוה, היו חיים לנצח. העצם שלא טעמה טעם חטא, שימרה את המצב שלפני החטא, ועל כן בבוא היום תהיה זו שממנה ייבנה הגוף לחיים - חיים העתידים להיות שוב נצחיים.
כלומר הכניסה אל תוך עץ השקד שעמד בקרבת העיר, כמוהו כמו ההימצאות בתוך לוז השדרה – בשניהם הגנה מפני הכְּליה. וכדי לסבך את העניין עוד יותר, ניתן דעתנו לכך שמסורת היא שעצם הלוז אינה נהנית משום סעודה, אלא מסעודת מלווה מלכה, הנערכת בצאת השבת. דעתי שהסיבה לכך נעוצה בתכונתה המופלאה של העצם: היציאה מן השבת, השומרת עלינו יותר ממה שאנחנו שומרים עליה, משולה בעינינו לגירוש האדם מגן העדן, מן המקום שבו ייעדו לו חיי נצח, אל חיים בהם יכַלֶּה כוחותיו בעבודה קשה, שבה בזיעת אפיו יאכל לחם, עד כי ילך האדם אל בית עולמו. לכן אין כמו סעודה זו, שמושך בה האדם מקדושת השבת אל תוך חול הימים, להמשיך על לוז השדרה חיים.
המדרש הנעלם בספר הזוהר הקדוש מוסיף ומספר כי עצם הלוז נקראת גם 'בתואל רמאה' – בתואל הרמאי – וזאת מפני שעצם זו היא רמאית; שבזמן שכל העצמות נהנות מאכילתו של האדם, עצם זו אינה סובלת את טעמי מזונותינו ואינה קולטת אותם לתוכה/ כך זכתה שלא לטעום מטעם פרי עץ הדעת, ועל כן היא חזקה יותר והיא עיקר הגוף, שייבנה ממנה לעתיד לבוא.
הדברים הללו מסבירים מדוע היא נקראת רמאית, אך לא מדוע היא נקראת על שמו של בתואל. האם שם זה מחזיר אותנו אל המעשה ביעקב אבינו שקרא לה לעיר "בית אל' תחת שמה לוז? נראה שכך. את השם "בית אל" מעניק יעקב אבינו לעיר אחר חלום הסולם. כשהתעורר הרי אמר "אין זה כי אם בית ה''. חכמינו הוסיפו גם שהראו לו ליעקב אבינו בחלומו את שלושת בתי המקדש, בית ראשון ובית שני והמקדש שייבנה במהרה בימינו. לא ניכנס לתירוצים השונים מדוע אומר יעקב אבינו את הדברים הללו על בית אל שבגבול בנימין ואפרים, אך נעמוד על עניין אחד מופלא.
לנו נראה כי עצם הלוז נקראת כך לא רק בשל דמיונה לפרי השקד, אלא גם ואולי בעיקר מפני שנקראת על שם העיר לוז או בית אל. רמאותה של העצם מתבטאת בכך שבעוד ששאר עצמות הגוף ניזונות ממזונות האדם היא מרמה וניזונה רק מהסעודה המעניקה חיים (אולי מפני שמכל הסעודות היא היחידה שהאדם אוכל אף על פי שהוא שבע, מה שמעיד שהוא עושה זאת אך ורק לשם מצווה). ומעניין ביותר שיעקב אבינו ישן בה, זוכה בה לחלום נבואי ואף חוזר אליה בדרכו חזרה. למה מעניין? מפני שגם יעקב אבינו זוכה לאותה התכונה ממש.
אחרי שמברך יעקב אבינו את בניו נאמר: "...וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל־הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו" (בראשית מט, לג). ורש"י מפרש: "ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רבותינו זכרם לברכה יעקב אבינו לא מת". בפשטות, מזה שביעקב אבינו שינה הכתוב את הנוסח שנאמר באברהם וביצחק (שם נאמר גם לשון גוויעה וגם לשון מיתה) הסיקו חז"ל שיעקב אבינו לא מת. אל תשאלו אותי למה הכוונה בדיוק, הרי בין החכמים עצמם היו ששאלו: וכי לחינם חנטו החונטים וספדו הסופדים? עובדה, זה מה שבוחר רש"י לפרש לבן החמש למקרא (שלו הוא מקדיש את פירושו, כדבריו בכמה מקומות).
פועל יוצא מזה שאחת מהשתיים: או שדבקה בו ביעקב תכונת העיר לוז או ההפך - שיעקב אבינו העניק לה את תכונתו. מכל מקום המבקר היום בשרידים שנתגלו בחפירות שנערכו בשולי הכפר ביתין המזוהה עם בית אל, ומשמר את שמה (דרומית מזרחית לבית אל החדשה) יתקשה לראות בהם את העיר המופלאה הזאת, ואל לו לחפש את עץ השקד האגדי שנתן לה את השם. כתחליף יסתפק המטייל ב"גבעת הארטיס" - גבעה תיירותית הסמוכה ליישוב, ובה אתר היסטורי, מצפור ונוף עוצר נשימה. ומלבד חיים יהודיים ההולכים ומתחדשים, ימצא מי שיתעקש לסגור מעגל - גם עצי שקד פורחים בלבן־ורדרד על חמוקי הגבעות שמנגד.
רפאל מלכא – איש צפת, מדריך טבע וטיולים, צלם טבע ומרצה מבוקש בנושאי טבע הארץ במקורות ישראל. להזמנות - נייד: 050/4125700
rvitelco1@ walla.com