על המר והמתוק

והימים ימי הרדוף
ההרדוף הוא סמל למרירות בכפר הערבי כפי שאפשר למצוא בפתגמים רבים. לציון דבר מה מר במיוחד ייאמר "אַמַר מִן דיִפְלֶה" ( أمرّ من الدفلة ; מר יותר מההרדוף). כאשר נשאר טעם מר בפה מתארים זאת: כ"רוקי מר כמו הרדוף" (רִיקִי מוּר זֵי אַ' דִיפְלֶה" ; ريقي مرّ زي الدفلة ) והכוונה "מר לי מאד".
לתיאור ימים קשים ייאמר, בערבית "הימים כמו הרדוף" (אָיָאם מיִתְ'ל דיִפְלֶה ; أيام مثل الدفلة). ביטוי נוסף המעיד על טיבו המר של ההרדוף: " שתטעם הרדוף" (تِطْعَم دفلة ; תִטְעַם דִפְלֶה) משמעו " מצדי שתאכל הרדוף כלומר שיהיה לך רע ומר. ביטוי אחר הוא "הלוואי שתאכל הרדוף " (רִיתַק תאכַּל דִפְלֶה ; (ريتك تاكُل دفلة) והמשמעות היא "שתקבל עונש" על מעשיך הרעים.
כאשר רוצים לתאר מצב רוח עכור במיוחד מקובל (אצל הבדוים בעמק הירדן התחתון) ייאמר "מר פי מהרדופי פרעה" (תִימִי אַמַר מִן דיִפְלֶה אַ'פַרְעָה ; (ثمّي أمَرّ من دفلة إفرعي), ואדי פרעה הוא המקום הקרוב ביותר לבורג' אל מליח האתר בו נרשם הפתגם, בו מצויים הרדופים.

נראה שהמקבילה בעברית כסמל המרירות היא הלענה ככתוב: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עַל הַנְּבִאִים: הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ, כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ " (ירמיהו כג': ט'ו); " ְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה': ד') ו"הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה" (איכה ג': ט'ו).
כאשר רוצים לציין אדם קשה באופיו המר כך שקשה לסבול את טעמו אומרים:" מר טעמו כהרדוף " (מֻר זָי טָ'עְם אִל דִפְלָה ; مرّ زي طعم الدفلة).

עולש מצוי הוא צמח נאה וכחול פרחים בעוד עליו מצטיינים במרירות . על כך ייאמר בגלבוע (מפי אורי אליאב ) "כמו העולש הטוב בחוץ במראה ומר בליבו" ( מִתִ'ל אֶלְ-עִלְת מְלִיחְ בִּאֶל-נַטַ'ר וּמֻור בִּאֶלְקָלְבְּ ; مثل العلت مليح بالنظر ومرّ بالقلب). והפירוש כמו "אחד בפה ואחד בלב"

פרי הזקום המצרי ידוע במרירותו הרבה ואינו נאכל אלא בזמן צרה ומכאן השם הערבי "תמר העניים" (תּוּמֵיר אִל פָקִיר ; تُمير الفقير). טעמו המר של הפרי בא לידי משתקף בצרוף המלים "ארוחת זקום" (לוּגְמֶת אִל זַקוּם ; لقمة الزقوم) שמשמעותה ארוחה שמכינים לשונאים. משתמשים בביטוי זה כאשר מישהו לוקח במשיכה פרי או ירק מהדוכן , אז מסנן לעומתו המוכר "לוגמת זקום" - שיערב לך כמו ארוחת הזקום או בפחות עדינות "שתחנק".
"אחוות המרירות" בין הזקום וההרדוף משתקפת בכך שאחד השמות להרדוף בטורקיה הוא "זקום". יש להניח שהסיבה לך היא שלפי הקוראן הרשעים שבגיהינום יוענשו באכילת זקום ככתוב: "עץ הזקום הוא מזונו של החוטא והנפשע" ( סורה 44 "העשן") אשר " פקעיו כמוהם כראשי שטנים " ( סורה 37 "הערוכים" פסוק 65, תרגום פרופ' אורי רובין. (ראה הרשימה אודות "צמחי גן עדן וגיהינום" במדור זה ב"צמח השדה").

צבר מצוי: הצבר מצטיין בטעמם המר של גבעוליו הבשרניים (דמויי העלים) ומהווה, לכן, כסמל למרירות. בגליל ידוע הפתגם "מר כמו צבר " (אַמַרְ מִן אֶלְ-צַבִּרְ ; أَمَرّ من الصبر ). חשוב לציין שלמלה הערבית צבר יש שתי משמעויו ובשניהם נושא הטעם המר בא לידי ביטוי. אותה מילה פירושה גם "צבר" וגם "סבל וגם " גם מי שסובל, ממורמר ". לפיכך ך יש לפתגם כפל
יותר מר מן הסבל או מן הצבר.

החִלְתִּית: (כלך החלתית - Ferula assafoetida , בערבית: חַלְתִיתִה - حلتيت) הוא צמח רפואה הידוע כבר מתקופות קדומות ( ראה: לב 2002:160-161). השרף המופק מהשורשים והמשמש להכנת תרופות רבות הוא "מר כלענה" ולכן ייאמר "מר כמו חלתית" (מֻרְ מִתִּ'לְ אֶלְ-חַלְתִיתִה ; مُرّ مثل الحلتيتة).

הפרידה היא מרה לבלי שאתה מספר
אמוץ כהן (בנה הבכור של מוצא ומורה דגול לטבע, 1897 - 1988) שבעבר נהגו, בכפר הערבי, למרוח פטמות של נשים וצאן במיץ המר של ירוקת החמור כדי לגמול את הטלאים מההנקה.
הבדווים בסיני נהגו להשתמש לצורך זה בלונאה קוצנית. בעבר נהגו למשוח את נאדות המים במיץ המר להפליא של פרי אבטיח הפקועה כדי להרחיק את בעלי חיים מלגעת בהם.
לפי אפרים הראובני (חוקר הצמחים במקורות ובפולקלור צמחי הארץ, 1881 - 1953) שאכילאה ריחנית, היא צמח מר במיוחד ושמו הערבי " קַיְיצוּם" (قيصوم ). עליו ייאמר "טעמתי את הקייצום ומצאתי (אותו) מתוק אבל הפרידה היא מרה לבלי שאתה".
כדי לסתור את "מתיקות" מחלת הסכרת, נהוג בארץ להשקות את החולים במים בהם בושלו צמחים מרים במיוחד להאכילם בעלים של אותם צמחים כמו:
געדה מצויה, לענת המדבר, לענה שיחנית, טיון דביק, מרווה רפואית, עולש מצוי, אבטיח הפקועה, גרגרנית יוונית (=חילבה), אגוז המלך, תורמוס ההרים וחרחבינה מכחילה.

וימתקו המים
מסופר בספר שמות על המים המרים שמצאו בני ישראל במדבר ( ט"ו: כ"ב- כ"ה)" וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ".

במקורותינו הציעו כמה מיני צמחים לזיהוי אותו עץ מר: "ומה היה, ר' יהושע אומר, עץ זית היה, ר' נחמיה אומר עץ של ערבה, ויש אומרים עיקרי תאנה, ויש אומרים עיקרי רימון, שאין מרים כהם, וחכמים אומרים הרדופני עץ הוא, ואין מר כמוהו. מדרש תנחומא, פרשת בשלח סימן י"ח) ,ובמקום אחר: "ר' יהושע אומר: של ערבה היה, ר' נתן אומר: הרדופני מר היה, ר' אלעזר המודעי אומר: של זית היה - ...מכל מקום מר היה" (מדרש תנחומא, פרשת בשלח, סימן כ"ד).
במיוחד מקובל שהמדובר בהרדוף הנחלים . זיהוי זה מסתמך על השולחן הערוך: " אילן גדל על פני המים ועליו דומין לשושנים ומרים ביותר וסם המוות של בהמה הוא". מה להרדוף, וורד ובהמות?. כבר דיוסקורידס (בוטנאי יווני בן המאה הראשונה לספירה, Dioscorides) ציין שפרחי הרדוף הנחלים דומים לפרחי הוורד. במשלי בן סירא (י"ד:כ"ד) מופיע הפסוק " כתמר התרוממתי בעין גדי וכשתילי ורד ביריחו", לדעת המפרשים המדובר בהרדוף. כבר מימים קדומים ידועה רעילותו הרבה של ההרדוף לבהמות הבית וכאן אחד משמותיו בערבית הוא" רעל החמורים" ( סַם אִל חְמָאר ; سمّ الحمار).
במדרש תנחומא נכתב "הרדופני מר היה. הואיל והיו המים מרים , אני מרפא בדבר מר" (פרשת בשלח, פרק י"ד, סימן כ"ד ), וזה הנס שנעשה למשה " על שהמתיק בו משה את מי מרה ואמרינן- נס בתוך נס שהוא והוא הרדוף" (פירוש רש'י ,מסכת פסחים, ל"ט:ע"א). אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, ראה מה גדולים נסים של הקב"ה, בשר ודם במתוק מרפא את המר (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בשלח סימן י"ח).
מוסיף ומפרש הרב מרדכי אליהו " וביקש ממנו שייקח ממנו וישליך אל המים. והנה רק התקרב משה, החל לנדוף מהעץ ריח חזק של מרירות נוראה. אך משה רבנו לא הרהר מאומה על דבר זה, כי כך נצטווה מפי הקב"ה - " וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ", ואמר לעם ישראל: יש לי ציווי לזרוק את העץ הזה! אך עם ישראל תמהו על כך, ואמרו: הרי לשם המתקת המים צריך להשליך דבר מתוק כסוכר או דבש, אבל להשליך דבר מר אל דבר מר, זה רק יחמיר את מרירותו! והנה, ברגע שהשליך משה רבנו את העץ למים מיד הומתקו המים, והיו ישראל תמהים על הפלא הנורא הזה, והתחזקה אמונתם בבורא עולם".

ראוי לציון שהעיקרון של "ריפוי דומה בדומה" הוא בבסיס הרפואה ההומאופטית ,ללמדנו עד כמה עתיק הרעיון. כך אם עוסקים בצמחים מרים נזכיר כי גם כיום יש המשתמשים במיני מרוביון לטיפול במחלות כיס המרה, לפי העיקרון של ריפוי מר במר.

אבטיח הפקועה
שלח אלישע את נערו לבשל נזיד לבני הנביאים וזה מה שארע " וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט ֹרֹת וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד כִּי לֹא יָדָעוּ. וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל. וַיֹּאמֶר וּקְחוּ קֶמַח וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַסִּיר וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר " (מלכים ב', ד': ל"ט-מ"א). המאורע התרחש בגלגל אשר בעמק הירדן והמדובר בצמח מר במיוחד אשר עליו מזכירים את עלי הגפן. שלושת סימני הזיהוי האלו: בית הגידול המדברי, הטעם המר וצורתם של העלים הביאו לידי כך שרוב המפרשים סבורים שהמדובר בצמח המכונה, כיום, בפינו בשם "אבטיח הפקועה" (בערבית חָנְטַ'ל حنظل).
כך מסביר רד"ק "פקועות –שהן כעין אבטיחים קטנים והם מרים". ציפת אבטיח הפקועה ידועה במרירותה ומשמשת, בין היתר, לגרימת הקאה, לשלשול ולהפלה. אלישע הסיר את רע המרירות באמצעות קמח ויש בכך לא מעט מן הנס.
ר' פתחיה מרֶגֶנְסְבּוּרְג (נוסע יהודי שסייר ברחבי המזרח התיכון במאה השתיים עשרה) ביקר במסעו בהרי אררט (בטורקיה דהיום) במקום נחיתתה בשלום של תיבת נוח. שם הוא מצא מַן מתוק ולפי עדותו: "ומי שמלקטין בלילה אם הוא ממתין נימוס (=נמס), אלא לוקחים המן עם הקמשונים ועם העשבים וחותכים אתו כי קשים הם מאד, והוא לבן כשלג והעשבים והקמשונים מאד מרים וכשמבשלין אותם עם המן יהיו מתוקין מדבש ומכל מיני מתיקה" ("סבוב פתחיה" עמ' 26). במקרה זה המתיקו את המר במן שהוא ידוע "כְּזֶרַע גַּד לָבָן, וְטַעְמוֹ, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ".(שמות ט"ז: ל"א) " ולכן אין זה מפתיע ששימש להמתקה, הנס שארע לר' פתחיה הוא עצם מציאתו של המן...

שמות "מרים" לצמחים
במגדיר הצמחים רשומים שלושה סוגי צמחים המציינים מרירות: מררית תמריר ומרור.
מרור הגינה ידוע גם כצמח מאכל חשוב עוד מתקופת היוונים ומכאן פירוש שמו הלועזי
(Sonchus oleraceus). שם הסוג " Sonchus " הוא השם היווני לצמח המרמז על הגבעול החלול בעוד ושם המין "oleraceus" משמעו " הראוי למאכל". אין כאן שום רמז למרירות למרות טעמו של הצמח. השם העברי " מרור" נובע מזיהוי הצמח כזה המוזכר במקרא, המררית והתמריר קבלו את שמם העברי המודרני עקב דמיון הקרקפות לאלו של מרור. שם הסוג מררית בלועזית ( Picris ) מקורו במילה יוונית (picros ) שפירושה "מר" לציון שורשיו המרים במיוחד של צמח זה.
בערבית מכונים כמה מיני דרדר בשם קיבוצי "מוּרַאר" ׁ مُرارׂ ו"מוּרֵיר" ( ׁمُرير ) לציון טעמם של העלים.
לפי מילון לפירושי שמות הצמחים מקור שם הסוג מרוביון (Marrubium) הוא במילה העברית "marrob" (כך כתוב במקור!) ואולי הכוונה ל "מרה רבה"?.
מיני המרוביון ידועים במרירותם הרבה והשם העברי החדש "מרמר" לסוג שנקרא עד כה "מרוביון" מחזיר עטרה ליושנה.

מה הוא המרור המקראי
בספר שמות מסופר "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות י"ב:ח') וכך גם " "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט':'י"א). מקובל על הכל שהמדובר בצמחים בעלי טעם מר, ת אך מחלוקת לא פחות מרה קיימת אודות זהותם של אותם צמחים שאכלו אבותינו בפסח. על המרור להיות בעל טעם מר, עלים מכסיפים ובעל שרף ככתוב " "ר' יהודה אומר כל שיש לו שרף ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל שפניו מכסיפין אחרים אומרים [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין אמר ר' יוחנן מדברי כולן נלמד ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין אמר רב הונא הלכה כאחרים"( בבלי, מסכת פסחים, ל"ט: ע"א)

לאחרונה פרסם פרופ' זהר עמר ספר שלם בנושא זה בשם "מְרֹרִים" לפי דעתו אין המדובר במין צמח מסוים אלא לפחות בחמישה מיני ירק (בהסתמך על הפסוק במשנה: "אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו (חובת המרור) בפסח? – בחזרת בעולשין, ובתמכא ובחרחבינה ובמרור. יוצאים בהן בין לחין ובין יבשין, אבל לא כבושים ולא שלוקין ולא מבושלין." (פסחים, פרק ב', משנה ו') .
המועמדים הוודאיים לזיהוי המרור המקראי, לפי עמר, הם: מינים שונים של חסה (Lactuca) ועולש ( Chicorium) עליהם, לדעתו, אין עוררין בעוד קיים ויכוח מר אודות זהותם הבוטנית של ה""תמכא", ה"חרחבינה" וה"מרור".
יש מבין החוקרים הסבורים שחזרת הגינה היא ה"תמכא" ולא ה"חזרת" המוזכרת בספרות חז"ל. רש"י מפרש באופן שונה: "תמכתא - מרוביי"א". ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" (עמ' 56 סעיף 626) מתרגם marrubie"" הוא המרוביון (ראה לעיל).

נציין שהחזרת המודרנית) מינים שונים הנמנים על הסוג (Armoracia , ממשפחת המצליבים, המכונה "חריפית" ו"חְרֵיין" (יידיש) היא מין המקובל כצמח תרבות באירופה מזה מאות בשנים אך צורת הבר שלו אינה ידועה. לעומתם ד"ר ארי שפר פחות נחרץ ומביא נימוקים חדשים המבוססים על תחושת הטעם המר ומחזיר לכמה ממועמדים ל"מרור" את כבודם האבוד (ראה "לעיון נוסף").

פרופ' אבינועם דנין מציין שהשומרונים משתמשים במרור הגינות ובחסת המצפן כמרור בעת זבח הפסח בהר גריזים. נראה שיש לייחס לעובדה זו משקל רב המעיד על עתיקות הזיהוי של המרור המקראי עם צמחים אלו, גם אם אין התאמה מלאה לתיאורים במקורות שלא תמיד מצטיינים בעקביות ופעמים רבות לא היו הכותבים בקיאים בצמחיית הארץ.
מיהו האזוב המקראי?
להזכירנו שהמחלוקת רבת השנים מי הוא האזוב המקראי (בספרות הלועזית הוצעו כמה עשרות מינים לזהותו) הוכרעה על סמך השימוש באזוב אצל השומרונים כפי שמתואר בספר שמות " וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם--וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ--עַד-בֹּקֶר" (שם, י"ב: כ"א-כ"ב).
תחילתו רך וסופו קשה
נאמר אודות המרור "למה נמשלו מִצְרִיִים כמרור? לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופם קשה " (מסכת פסחים, דף ל"ט: ע"א) על סמך פסוק זה מציע נגה הראובני שהמדובר בחרחבינה מכחילה מאחר ו" תחילתו רך וסופו קשה וקוצני, תחילתן טעים למאכל וסופו מר". עלי החרחבינה (וגם מיני דרדר מתאימים לתיאור זה ) אכילים בעודם צעירים ואפילו נאספים בכפר כירק סלט בעוד העלים הבוגרים מרים . עלי חרחבינה שימשו כמרור הן בתקופות קודמות כפי שמעיד אותו מקור: " עוקצי העלים החורפיים של החרחבינה טעימים למאכל כשהם חיים, אולם בתקופת הפסח נעשה טעמם מר. רבים מבני עדותינו המזרחיות לא פסקו במשך כל שנות הגלות לאכול את החרחבינה כמרור, כשם שהם אוכלים את הדרדר " (ראה גם עמר עמ' 34- 40 )

אחרית דבר.
בעוד צמחים מרים מסוימים נחשבים במסורת היהודית כ"מרור" של פסח ובכפר כצמחי מאכל, צמחים מרים רבים אחרים ידועים לא רק למאכל (במיוחד בצעירותם) אלא גם כצמחי רעל ורפואה.
צמחים מרים כמו ולענה, הרדוף, אבטיח הפקועה ,צבר וכלך החלתית מסמלים הן מרירות ימים קשים והן את אופי האדם.
ברפואה העממית מקובל "לסתור" את מתיקות מחלת הסכרת באמצעות שיקויים המוכנים צמחים מרים.

לעיון נוסף:
אליהו, מ. -"ויהי בשלח". גליון 434
www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=6856

דנין. א. - "סיפורי צמחים: מה מרור זה."
http://flora.huji.ac.il/browse.asp?action=content&keyword=useful_plants_n1

הראובני, נ. (1956) בסוד אילן ופרח. תל אביב. ( הפרק "מרור זה שאנו אוכלים" עמ' 72- 80).

לב, א. (2002) סממני המרפא של ארץ-ישראל וסביבותיה בימי הביניים. ארץ, אוניברסיטת תל אביב.

עמר, ז. (2008) מרֹרים. הוצאת המחבר. נווה צוף.

קטן, מ. (1988) אוצר לעזי רש"י. האחים גיטלר. ירושלים

רענן. מ. "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בתמכא – חזרת הגינה".
פורטל הדף היומי.
http://www.daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=8083

שפר, א. - "מרור - הספור ההיסטורי והמדעי".
www.agri.gov.il/download/files/Merorim_1.pd