פתגם ערבי מספר שחיי האדם הם "כמו מטפס חד שנתי פלוני כמו צמח מטפס חד שנתי שלא מאריך ימים" (פוּלָאן מִתִ'ל אֶלְ מוּדֵידִה מִשְ אִבִּן מְעִישִה, فلان مثل المُدّيْدِة مش ابن معيشة) כלומר לא יאריך ימים עלי אדמות.
פתגם זה מקורו בסיפור על דו - שיח בין עץ תמר לצמח מטפס (מוּדֵיְדָּה). המטפס צמח ליד תמר והתחיל לטפס עליו, משהגיע קרוב לצמרת התמר, שאל אותו התמר מי אתה? צמח מטפס אני, ענה המודידה, - ממתי אתה כאן? , שאל התמר. ענה המטפס אני בן שנה אחת ! הופתע התמר ותהה, "לקח לי ארבעים שנה להגיע לגובה זה ! ולך רק שנה אחת?", "כן כן" אמר המטפס בגאווה. ענה לו התמר: "כנראה אתה לא תאריך ימים" ואכן עם בוא הקיץ, התחיל המטפס להתייבש.
לעומת זאת אדם יציב ומושרש מושווה לעץ הנטוע היטב במקומו "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהלים, א': ג') ובפסוק נוסף: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (ירמיהו, י"ז: ח'). לעומת העשב הנעלם מדי שנה ומשנה פניו ללא הכר ("לא יכירנו עוד מקומו"), אדם המשול לעץ מרבה ימים ומתגבר על הקשיים הרב-שנתיים.
הפסוקים הבאים מעוררים מחלוקת רבה עקב השימוש החלקי בכמה מלים מתוך תמונה גדולה יותר. "כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן--כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע, כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא--אֹתוֹ תַשְׁחִית, וְכָרָתָּ; וּבָנִיתָ מָצוֹר, עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה--עַד רִדְתָּהּ ( דברים, כ': י"ט - כ'). הביטוי "כי האדם עץ השדה" נעשה נרדף לזהות בין השניים, בעיקר בעקבות שירו של נתן זך הנושא שם זה והמשווה בין האדם לעץ.
עיון ולו גם החטוף ביותר, בפרשנות ובציטוט במלוא הקשרו, מערער את אותה הזהות. יש להבחין בין העץ לבין האדם שאין גורלם זהה בכל הנסיבות. כן יש להבחין בין עץ נושא פרי לבין עץ סרק שאין דינם זהה, על עץ פרי יש לשמור מכל משמר בעוד לעץ סרק אין חסינות שכזו.
כבר לפי רש"י ברור שיש להוסיף סימן שאלה "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?" כדי להבחין ביו האדם לבין העץ ונימוקו: "שמא האדם עץ השדה? להיכנס בתוך המצור מפניך, להתייסר בייסורי רעב וצמא כאנשי העיר; למה תשחיתנו?" –כלומר מותר האדם מהעץ ואין דין אחד לשניהם. כפי שנאמר " הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "כי האדם עץ השדה", וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, וכתיב אֹתוֹ תשחית וכרת. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא - ממנו תאכל ואֹתו לא תכרֹת, ואם לאו - אתו תשחית וכרֹת" (בבלי, תענית, ז': ע"א) מעיר רש"י בעניין זה " וכי אדם עץ השדה - אלא מקיש אדם לעץ השדה: מה עץ השדה, אם עץ מאכל הוא - ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כך תלמידי חכמים: אם הגון הוא - ממנו תאכל, למוד הימנו, ואם לאו - אותו תשחית, סור מעליו". כך ראינו, ולו גם בסקירה מרפרפת, את הדמיון שראו אבותינו בין טיפוסי הצמחים, בית גידולם, עמידתם בפגעי הזמן והשימוש בהם לבין טבעו וטיבו של האדם.
אמוץ דפני
לתגובות: adafni@research.haifa.ac.il
טו' בשבט שמח ופורח