הגדרתם הסיסטמטית והשוואתם למיני דלועיים המוזכרים במקורות הספרותיים הקדומים, מאפשרים הצצה אל טיבה של החקלאות הקדומה והם משקפים את כוחה של כלכלת האזור.
כבר בעת העתיקה פרות הדלועיים היו מאוד אהודים על אוכלוסיית אגן הים התיכון וארץ ישראל. אולם הדלועיים המוכרים לנו כל כך טוב היום, אינם זהים למיני הדלועיים שהיו שכיחים בעת העתיקה. במשנה מוזכרים ארבעה דלועיים למאכל: הקישוא, הדלעת, האבטיח והמלפפון, אך למרבה הבילבול, לעיתים קרובות שמם הקדום לא תואם את שמם המודרני. למשל, השמות קישוא, הדלעת והמלפפון משמשים כיום לכינויי פירות מודרניים שונים מן המינים הקדומים שכונו בשמות אלו. הפרי שכונה קישוא בדברי חז"ל היה פרי מוארך, המכונה כיום פקוס והנמנה עם המין מלון (Cucumis melo L.). הדלעת המוזכרת בדברי חז"ל מזוהה כיום עם הקרא, היא דלעת הבקבוק (Lagenaria siceraria (Mol.) Standl.), והמלפפון מדברי חז"ל מזוהה כיום עם המלון העגול המודרני (Cucumis melo L.). דלוע נוסף, הקרמולין, שהוזכר בתוספתא ובתלמוד ירושלמי, מזוהה כיום עם הלופה המודרנית, היא דלעת הספוג (Luffa aegyptiaca Mill.).
ראוי להוסיף ולדייק, ששמות של פירות מן העת העתיקה - הקישוא, הדלעת והמלפפון - הומרו במהלך הדורות ושימשו לכינויים של פירות דלועיים ממינים חדשים שחדרו לאזור מאוחר יותר, והחליפו את המינים הקדומים שפסקו מלהיות מעניינים למאכל. כידוע, הפרות המכונים כיום קישוא ודלעת הגיעו לאזורינו מהעולם החדש רק אחרי גילוי האמריקות בשנת 1492. כמו כן, המלפפון המודרני הגיע לאזור מתת-יבשת הודו רק בימי הביניים. למרבה המזל, לפחות פרי אחד שמר על שמו במהלך הדורות, הוא האבטיח (Citrullus lanatus), שגם כיום הוא אותו האבטיח הקדום המוזכר בתנ"ך ובתלמוד.
הדלועיים שעוצבו בפסיפסים
בפסיפסי ניתן לזהות דלועיים עגולים משלושה מינים: המלון, האבטיח והקרא, ושלושה מינים של דלועיים מוארכים: מלון, קרא ולופה. ובאופן יחסי עיטורי דלועיים בפסיפסים שכיחים למדי ומופיעים על כמעט 20% מהפסיפסים בהם יש תיאורי פרות חקלאיים בכלל.
מלון עגול שימש למאכל בעודו חי, ובפסיפסים ניכרים שני זנים של מלונים, זן אחד של מלונים חלקים (כנסיית קריות) והאחר של מלונים מפוספסים (מבית אלפא רצפה קדומה).
מלון הנחש, הוא הפקוס (הקרוי כיום גם מלפפון ערבי), שימש למאכל, כמו המלפפון המודרני (כנסיית אבו חוף).
מלון עג'ור, שימש למאכל לאחר בישול (כנסיית כורסי).
האבטיח שימש למאכל חי, כמו היום (כנסיית קריות).
הקרא, דלעת הבקבוק, היא הדלעת המוזכרת בדברי חז"ל, שימשה למאכל לאחר בישול. דלעת הבקבוק שימשה בבגרותה לייצור של כלי אגירה לנוזלים.
אולי המעניינת מכולם היא הלופה, המופיעה לראשונה בעיטורים בפסיפסי ארץ ישראל (כנסיית המרטיר מבית שאן). הלופה שימשה בצעירותה למאכל כפרי חי. אולם לאחר בגרותה במהלך החורף, הקליפה הפכה חומה והתייבשה. לאחר הייבוש מקלפים הלופה ומשתמשים בתוכן הסיבי הנוקשה שנותר מן הפרי. הסיבים משמשים עד היום כספוג רחצה איכותי.
חשוב לציין שהדלועיים עוצבו בדגמים מקוריים וייחודיים וללא העתקות, ולכן יש בכוחם לשקף ראלייה חקלאית מקומית עשירה. הפסיפסים משדרים עושר ועוצמה כלכלית ומלמדים על מצבם הטוב של תושבי האתר. עוד מעניין מאוד לציין, שמגוון הדלועיים ושכיחותם בפסיפסי ארץ ישראל גבוהים ביחס להופעותיהם בפסיפסים מרחבי האימפריה הביזנטית. נתונים אלו משקפים הורטיקולטורה מפותחת ומגוונת והעדפות קולינריות ותעשייתיות מקומיות לגידולם של פירות דלועיים ממגוון רחב בתקופה הביזנטית בארץ ישראל. ניצולם של פירות הלופה הבוגרים כספוגים לרחצה מרמזת גם על התפתחות ההגיינה האישית בארץ ישראל..
מאת ד"ר ענת אביטל, מנכ"לית "מטילים עם ענת"