מסכת שבת במשנה (פרק ב') עוסקת בנושא נר שבת, ונותנת מענה לשאלות שהעלו אנשים, שחששו לפגיעה בכבוד השבת. המסכת משקפת מציאות ריאלית שנהגה בתקופת המשנה. מקריאה בה אפשר ללמוד על חיי היום יום של אותה תקופה, על מגוון חומרי הבעירה, הפתילות והכלים שהיו בנמצא, בין אם נאסרו לשימוש בשבת, בין אם לאו.
רשימת החומרים להכנת הפתילות והשמנים מגוונת ביותר ולקוחה מן הצומח, מן החי ומינרלים. הרשימה פותחת צוהר להכרת חומרים שהיו בשימוש האדם בתקופה הנדונה.
"במה מדליקין ובמה אין מדליקין"?
אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. ולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה ולא בחלב.
נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל.
וחכמים אומרים: אחד מבושל אחד שאינו מבושל - אין מדליקין בו.
אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב.
רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת.
וחכמים מתירין בכל השמנים: בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות (שמן שמפיקים מזרעי אבטיח הפקועה) ,בעטרן ובנפט.
רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד"
(משנה שבת ב', א'-ב')
ההקפדה היתירה בעניין נר השבת נבעה מחשיבותו הרבה ומקדושתו של היום.
האיסור להשתמש בחומרי בעירה מסוימים בא מחשש לפגיעה בכבוד השבת, וחמור מזה - מחילול שבת.
פעילות האדם בתקופת המשנה היתה במשך שעות האור. ארוחת הערב נאכלה בימות החול טרם חשיכה, ועם רדת האפילה נסתיימה פעילות היום. דווקא בשבת נערכה הסעודה בלילה, לאורו של הנר המשרה אווירת קדושה, עונג, שלום-בית ושלווה. האיסור להשתמש בשמנים ופתילות מסוימות נועד, כדי למנוע מכל דבר, ולו גם הפעוט ביותר, מלהעיב על אווירת השבת המיוחדת והקדושה.
התלמוד הבבלי המאוחר יותר, נותן פרשנות כללית מדוע נאסרו החומרים המופיעים במסכת שבת לשימוש:
"אמר רבה: פתילות שאמרו חכמים 'אין מדליקין בהן בשבת' - מפני שהאור מסכסכת בהן, (כלומר: הלהבה מרצדת ואינה דולקת בשלמות)
שמנים שאמרו חכמים 'אין מדליקין בהן' - מפני שאין נמשכין אחר הפתילה
(כלומר: השמם אינו נספג בפתילה ויוצר אור חלש)
(בבלי שבת כ"א, ע"א)
כשבודקים דרך שורת ניסויים מדוע החומרים הנזכרים אינם מתאימים מגיעים למספר מסקנות:
חוסן - פשתן (סיבים של פשתה) שעברו תהליך דיש אך טרם נופץ (פשתן שלא ננערה). יש בפתילה זו סכנת דליקה
כלך – שני פירושים: פסולת פקעות המשי: הפתיל כבה מיד וצמח הכלך - הפתיל דלק כמו גחל לזמן קצר וכבה
פתילת האידן - ציצת השיער הצמרית העוטפת את זרע הערבה והצפצפה. הלהבה האירה באופן חלוש ודל
פתילת המדבר – ציצת השערות המחוברת לזרעים הנמצאת בתוך פרי הצמח המכונה תפוח סדום. הלהבה של פתילת המדבר היתה יפה אך נמוכה
ירוקה שעל פני המים – אצה חוטית הגדלה במקווי מים מתוקים ומלוחים. הפתילה מאצת ים ריצדה, ושאבה את השמן במהירות רבה
זפת – ה"אספלט" הטבעי. מעשן, גורם לריח לא נעים ומסוכן לבעירה.
שמן קיק – מופק מזרעי הקיקיון. האש בערה יפה אך למשך זמן יחסית קצר
אליה - זנב בעל החיים
חלב – השומן העוטף את החלקים הפנימיים של הבהמה
נרות האליה והחלב בערו יפה אך הפיצו ריח מאוד לא נעים.
עטרן – שרף המופק מעצי מחט. מעשן, גורם לריח לא נעים ומסוכן לבעירה
נר השבת בארץ ישראל
בארץ ישראל השתמשו למאור בשמן הזית המקומי הנפוץ והמשובח, שהרי היא "ארץ זית שמן" (דברים ח', ח'). אף מנורת המאור בבית המקדש הודלקה משמן זה, מהמעולה והזך שבו, ככתוב:
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור ל העלות נר תמיד". (שמות כ"ז, כ').
רבי טרפון מראשי התנאים שחי בתקופת מרד בר כוכבא סבר ש "אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד" (שבת ב' ,ב').
בדבריו נמצא הד להקבלה סמויה בין נר השבת למנורה שבמשכן ובמקדש:
"שמן זית זך כתית למאור - למה לא שמן אגוזים ולא שמן צנונות, ולא שמן דגים או שאר שמנים אלא שמן של זית - לפי שהזית סימן אור לעולם...
שמן זית זך כתית למאור - בנוהג שבעולם, אדם אם יהיה לו שמן רע הוא מדליק בנר, והיפה נותן בתבשיל.
ובאהל מועד ובמקדש לא היו עושין כך, אלא זך כתית למאור והשני למנחות" (תנחומא תצוה).
הזיקה בין שמן הזית שהודלק במנורת המקדש ובין נר השבת, התחזקה לאחר חורבן הבית ועם ההתעוררות המשיחית בימי מרד בר-כוכבא.
על פי גישתו של ר' טרפון קיבל נר השבת סמליות של מעין "זכר למקדש".
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים על המזבח מנחה: סולת בלולה בשמן. עם המנחה היה מובא גם נסך. מנחות אלו ייצגו את הדגן (סולת), התירוש (נסך), והיצהר (שמן) בהן נשתבחה הארץ. "בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית מקדש - שולחנו של אדם מכפר עליו" (בבלי מנחות צ"ז, ע"א). ייצוג סמלי של אותם יבולים נמצא לאחר החורבן על "שולחנו של אדם" בערב שבת: החלות מייצגות את הדגן, היין את התירוש, והנרות, שבתחילה היו נרות שמן מייצגים את היצהר.
(נגה הראובני, טבעו נוף במורשת ישראל, עמ' 43)
נר השבת בתפוצות
בניגוד לגישת ר' טרפון המייצג נאמנה את האינטרסים של יהודי ארץ-ישראל בתקופתו, מגלים חכמים דאגה והכרה לצרכיהם של כלל קהילות ישראל בתפוצות. דוקא משום ש"מציון תצא תורה", מבקשים חכמים לאפשר לכל היהודים, באשר הם, לקיים את מצות הדלקת נר השבת כהלכתה, גם אם אין מצוי ברשותם שמן הזית. היטיב לבטא זאת ר' יוחנן בן נורי, מחכמי המשנה, שפעל בארץ-ישראל בין חורבן בית שני למרד בר-כוכבא:
"עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט?
אלא! אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין. ומדליקין בשמן דגים ובעטרן.
רבי שמעון שזורי אומר: מדליקין בשמן פקועות ובנפט."
(בבלי שבת כ"ו, ע"א)
רבי יוחנן בן נורי מזכיר בדבריו את ריכוזי היהודים החשובים ביותר בתפוצות בימיו: בבל, פרס, מצרים ואסיה הקטנה. באזורים אלה לא היה שכיח שמן הזית. כל אחד ממרכזים אלה ייצג קהילה יהודית שבמקומה התקיימה תרבות חומרית שונה מזו שהיתה בארץ. הדבר בא לידי ביטוי גם בזמינות חומרי הבעירה והשמנים בכל אזור ואזור: במצרים היה שכיח שמן צנונות, בבבל שמן שומשומין, בפרס שמן אגוזים ובקפודקיה - נפט. ואכן, במקורות הרומים שנכתבו בתקופת המשנה אנו מוצאים סימוכין לכך, שחומרי בעירה אלה היו שכיחים באזורים הנ"ל. עיון מדוקדק ברשימת השמנים והפתילות של חז"ל במשנה מראה, שיש בה ייצוג לכלל חומרי הבעירה שהיו קיימים בתקופתם, מכל חומר, בכל מצב צבירה ובכל בית גידול. למשל: חומרי בעירה מהחי (שמן דגים), מהדומם (נפט) ומהצומח בתהליך זיקוק (עטרן) ועוד.
באשר לפתילות וחומרי הבעירה האסורים - חז"ל נותנים דוגמאות משלל בתי הגידול והחומרים שבסביבתם התגורר האדם: פתילת המדבר מחד וירוקה שעל פני המים מאידך וכן חומרים מינרלים כדוגמת הזפת. מחומרי הבעירה, מהחי אנו מוצאים את החלב והאליה שמופקים מן הצאן והשעוה - מן הדבורה (חרקים).
סיכום
משנת "במה מדליקין" משקפת נאמנה את המגוון העצום של חומרי הבעירה שעמדו לרשות בני התקופה, אשר ניצלו כמעט כל חומר אפשרי לצרכיהם. יוצא אפוא, שרשימת חומרי הבעירה שנזכרת במשנה אינה מקרית, אלא נבחרה בקפידה על ידי חכמים, שביקשו להורות הלכה לכלל ישראל תוך גילוי דאגה, אחריות והכרה בצרכים של כל היהודים באשר הם. כך גם הבטיחו את ביצורה של מצות הדלקת הנר, שהיתה עלולה להיפגע אם היה קושי במציאת חומרי בעירה זמינים.
ועל נרות החנוכה
סוגיית 'במה מדליקין' שבתלמוד עוסקת גם בנרות חנוכה, מה כשר ומה פסול. היא מבדילה בין הדלקת נרות החנוכה, שמטרתה לפרסם את נס החג לבין הדלקת נר השבת לצורך עונג:
"אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת.
אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב - קסבר: כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה."
(בבלי שבת כ"א, ע"ב)
כל זאת ועוד ניתן לקרא בהרחבה בספר "במה מדליקין" שנכתב בידי ד"ר אביבית שוויקי-מתניה ופרופ' זהר עמר
ד"ר אביבית שוויקי-מתניה
מדריכת טיולים מוסמכת, ומרצה שנים רבות בנושאי טבע ויהדות. עבדה 21 שנים בשמורת "נאות קדומים", מהם 10 שנים שימשה בתפקיד סמנכ"ל הדרכה.
את התואר השלישי עשתה באוניברסיטת בר אילן במחלקה ללימודי א"י,
בנושא: מחזור החיים של האישה בתקופת המקרא.
בין היתר היא מקיימת סיורים מיוחדים והרצאות בנושאים של טבע הארץ במקורות ישראל עם נקודת מבט ייחודית ובחיבור לימינו אנו.
ניתן ליצור קשר לפי הפרטים הבאים:
טלפון: 050-5723296
אמייל: avivit57@gmail.com
אתר: http://www.avivit-sheveki.com/