ההאבקה מבוצעת, לרוב, על ידי חרקים ולעיתים גם באמצעות ציפורים וחיות אחרות (לעתים פחות מצויות על ידי הרוח או המים).
התפתחות הפרחים הם תולדה של אבולוציה הדדית (קואבולוציה) בת מליוני שנים, בין הפרחים לבין בעלי חיים המאביקים אותם. במשך הדורות התפתחו שני השותפים, הפרחים והמאביקים, כך שהם מתאימים זה לזה, במידה רבה, באופן שלשני הצדדים תהיה תועלת: שרותי האבקה תמורת גמול (בעיקר צוף המכיל סוכר) ואבקה (העשירה במינרלים ובחלבון).
הפרחים מצידם פיתחו אמצעי פרסומת כדי למשוך אליהם את החרקים (ומאביקים אחרים) המתאימים לצרכיהם. מקובל שהריח הוא אות משיכה ממרחק (לעתים הוא ייחודי ביותר ומושך מאביקים מסוימים בלבד) בעוד צבע הפרחים ובעיקר דגמי הצבע נקלטים על ידי החרקים ממרחק קצר.
עלי הכותרת של הפשתה השעירה, מעוטרים בפסים כהים וברורים המתכנסים אל מרכז הפרח. פסים אלה הינם שבילי צוף המובילים את החרק למקום האבקה והצוף. בנוסף יש לפרח כתם כהה במרכז.
מה תפקידם של הפסים האלו ומה המשמעות האפשרית של המרכז הכהה בפרח? מסתבר שהמאביק של הפשתה השעירה הוא זבוב בשם עוזיה דו-צבעית המבלה ימים רבים בפרח.
בבוקר הפרח מתפקד כמסעדה, בצהריים כזירת מפגש לשני המינים ובערב משמש הפרח כמלון לילה.
במחקר שנערך הושתלו בתוך מרבד פרחי פשתה שעירה דגמי נייר בצבע ורוד ונבדקה משיכת הזבובים אל דגמים אלו. שאלות המחקר עסקו במשמעות הפסים והמרכז הכהה שבמרכז הפרח בהתאם ל"מצב רוחם" המשתנה ולהתנהגותם של הזבובים משך שעות היום.
עצם העובדה שהזבובים נמשכו ונחתו על דגמי הניר מעידה שגורם הריח הוא משני.
במחקר, שנעשה באוניברסיטת חיפה, הוכח שזבובי העוזיה מעדיפים דגמים הדומים לפרחי הפשתה:ורודים, בעלי פסים כהים ומרכז כהה. גודל הפרח והצבע מושכים את המבקרים ממרחק, הפסים הם בבחינת "סימני דרך" אל מרכז הפרח והכתם כהה מושך כמו היה נקבה הנמצאת כבר על הפרח והממתינה לבן זוגה.
על שאר "עלילות עוזיה בנבכי פרחי הפשתה" ואת את כל פרטי המחקר ניתן לקרוא במאמר המצורף) מאת פרופ' אמוץ דפני.