שמות ההרדוף - השם היווני picrodaphne"" פירושו "ער מר" על שום מרירות העלים (Dawkins 1936:2). בארצות רבות נחשב ההרדוף כרעיל במיוחד לחמורים ומכאן השמות "וורד החמור" (וָרְדְ אֶלְ-חְמַאר, ورد الحمار) ו"רעל החמורים" (סַם אֶלְ-חְמַאר, سم الحمار), באיטלקית "קוטל החמורים"
"Amazza l'assino" (Pagen 1988:13), בפרסית "רעל החמורים" (Pagen 1988:14) ובלטינית "הורג החמורים" (Pliny H.N. 24.90).
פירוש אחד משמותיו היווניים להרדוף "וורד הער" rododahne (,(Dawkins 1936:3 לאור הדמיון שבין פרחי ההרדוף והוורד (rose) ובין עלי ההרדוף והעלים של ער אציל (=עלי דפנה). בן סירא מזכיר: "כארז התרוממתי בלבנון וכברוש בהרי החרמון. כתמר התרוממתי בעין גדי וכשתילי ורד ביריחו" (כ"ד, י"ג-י"ד). סביר להניח שהמדובר בהרדוף השוכן לאורך נחלים.
השם המדעי של ההרדוף Nerium oleander מקורו במילה היווונית "neros" שפירושה לחות או זרימה, זאת לציון בית גידולו של הצמח לאורך נחלים ובבתי גידול לחים אחרים. לפי גירסה אחרת שם זה מתייחס ל - Nereus אל הים ואל חמישים בנותיו הן הנראידיות. היוונים הקדמונים נהגו לטעת חורשות קדושות שהיו על טהרת ההרדוף ולהניח זרים מצמח זה על המזבחות המוקדשים לאותן נראידיות (Pagen 1988:5). שם המין "oleander" מאחר ועלי ההרדוף דומים לעלי הזית (Olea). לפי גירסה אחרת שם המין נגזר מהצירוף של שתי מלים ol שפירושו להרוג ו- andros שמשמעו אדם, זאת על שום רעילותו הרבה של הצמח. עד היום באזור הווזוב באיטליה ההרדוף נקרא "fiori di morto" , כלומר "פרח המוות" (Jashemsky et al., (2002:133.
רעילות ההרדוף - ההרדוף ידוע כצמח רעיל ביותר מימים ימימה. חלקי הצמח מכילים לפחות כשלושים תרכובות (גליקוזידים) כמה מהם בעלי פעילות רפואית מוכחת (במינון ובבקרה מתאימים) ורובם רעילים ביותר. אחד הידועים שבהן נקרא אולאנדרין הוא ידוע במיוחד בהשפעתו החריפה על פעילות הלב (Wasfi et al., 2008). היו כאלו שהכריזו במפורש: "הרדוף הוא אחד הצמחים הרעילים ביותר הידועים לאדם" (Radenkova-Saevaand and Atanasov 2014:99).
יש הטוענים שדי באכילת עלה אחד כדי לגרום למותו של איש מבוגר (Hardin and Arena 1974:131). מקרי הרעלה רבים כתוצאה מאכילה או כתוצאה ממגע עם הרדוף נרשמו לאורך ההיסטוריה וגם כיום. כבר ביוון העתיקה נחשב ההרדוף כסם מוות לכלבים וחמורים וכי העזים אינן נוגעות בו (Baumann 1993:111). בכרתים מקובל שזה הצמח היחידי שעיזים אינן מסוגלות לאכול, למרות שהן חוזרות על הניסיון הזה מדי שנה (Dawkins 1936:2).
מסופר על אודות שמונה חיילים מצבא נפוליון שהשתתפו במלחמה בספרד (1808) ונפטרו לאחר כתוצאה מכך שהם צלו בשר על שיפודים שהוכנו מענפי הרדוף, כן מסופר על אנשים שבחשו דייסה בענף שכזה והורעלו (25 Aplin 1966:). אפילו עשן שנוצר משריפת הרדוף עשוי לגרום להרעלה (Khaspigian et al., 1988:456). גם בארץ נרשם מקרה של ילד בן 13 שלעס עלים של הרדוף בחצר בית ספרו ולקה בדום לב ונפטר (הארץ, 17.5.16).
עקב רעילותו הרבה של ההרדוף ופעילותו המהירה (תלוי במינון), נעשה בו שימוש, לאורך ההיסטוריה להרעלות מכוונות של בני אדם, להתאבדויות ולהרעלת חיות בית. אין פלא, איפוא, שהספרות זרועה עדויות שכאלה. מכאן קצרה דרך לאיזכור ההרדוף גם בספרי בלשים, רפואה וקרימינולוגיה. אין פלא שההרדוף נכלל ברשימת הצמחים הרעילים המשמשים כ"נשק בוטני" (Khajja et al., 2011:114)) ובספר יסוד על רפואה פורנזית ומדע הרעלים בסעיף העוסק ברעלים הפועלים על הלב (Vij 2008:673).
שימוש בהרדוף כצמח רעל - היוונים הקדמונים נהגו לחסום את פתחי מחילות העכברים בעלי הרדוף. כאשר העכברים כרסמו את העלים בנסיון לחמוק החוצה הם הורעלו ומתו ((Baumann1993:111. בספרד נהגו, במאה ה-13, לעשן את הבית בעלי הרדוף שרופים ביחד עם גופרת הברזל להרחקת עכברים מהבית ( (De Somogyi 1958:269. עלי ההרדוף נאספים באלג'יר ומונחים בבית להרחקת "יצורים מזיקים ועשים" Hilton -Simpson 1915:242)) ובהודו השתמשו בהרדוף כדי להרעיל דגים (Jawale 2018:34).
בארץ נהגו, בכפרים ערביים, להניח ענפי הרדוף בין שקי החיטה לשומרה מפני מזיקים וכך עשו גם הרועים לקמח אשר בצידתם. מאותה הסיבה של רעילות הענפים, נהגו להשתמש בהם לקירוי גגות. היו מניחים ענפי הרדוף מעל קורות התומכות את הקשת האחרונה שלפני שכבת הטיח המשלים את הקירוי, זאת כדי להרחיק מזיקי עץ מהתקרה (דפני, 1980:27).
דבש רעיל וחליטה גורלית - כבר פליניוס, חוקר הטבע הרומאי (Pliny HN 21.77) מציין שדבש המוכן מפרחי הרדוף הוא רעיל. בספרות חוזרים על מידע זה מפעם לפעם, מארצות שונות מאמריקה (Nellis 1997:140) ועד מזרח אסיה ( Perry 1980:24). בין הביולוגים קיימת מחלוקת האם ההרדוף בכלל מייצר צוף, יש המחייבים (Junker and Blüthgen 2008, Tiple et al., 2006; Bhuyan et al., 2005) ויש כאלו השוללים (Herrera 1991:154). סביר שניגודי תוצאות אלא נובעים מאחר וקיימים מאות זנים של הרדוף השונים זה בזה בתכונות הפרחים (צבע , גודל ומבנה) ולא מן הנמנע שגם בייצור צוף. במצרים, למשל, נמנה ההרדוף כמקור מצוין הן לצוף והן לאבקה (Taha et al., 2019:892). נראה שהבעיה הקשה יותר היא, שעקב מבנה פרח ההרדוף (צינור פרח ארוך וזירי אבקנים מפותלים), קשה לדבורי הדבש להגיע אל הצוף החבוי במעמקי הפרח, גם אם הוא מצוי. לאור רעילותם הרבה של כל חלקי הצמח, סביר להניח שמקור רעילות הדבש הוא באבקה שנאספת על ידי דבורים ואף נמצאה בדבש (Fenton 2001:496).
כך דווח ב- Ynet (6.5.08): "גבר בן 30 מירושלים הכין לעצמו חליטת תה מצמח ההרדוף ואושפז בטיפול נמרץ. ביום למחרת לא התעורר ולא הגיב ופונה במצב קריטי לבית החולים הדסה, שם הוא נמצא עד עכשיו" ומקרה נוסף "תושב ירושלים רצה להכין לעצמו תה עם לואיזה, אבל קטף בטעות את הרדוף הנחלים הרעיל שגרם לו לדום לב. בבית החולים שערי צדק זיהו את הסיבה – והצילו את חייו (11.9.19 Ynet). בספרות ידועים מקרי מוות כתוצאה משתיית חליטה שכזו (Haynes and Wigham 1985).
מפתגמי ההרדוף - סביב הים התיכון רווחים פתגמים המתייחסים לאופיו של ההרדוף, רובם מתייחסים לטיבו המר והרעיל. בפולקלור בספרד, מסמל יפי פרחיו של ההרדוף מול רעילותו הרבה - סכנה החבויה מאחורי חזות מפתה בהתייחסות במיוחד לאישה (Bertran and Natale 2015:7). ואם מדברים בעסקי אהבה ונשים, מעידים במרוקו אודות אישה שלא זכתה להנות מטעם האהבה : "מים עלולים להיות בטעם הרדוף עבור אישה שמעולם לא אהבה"Bertran and Natale 2015:7) ). פתגם ערבי (המעיד גם על הדמיון בין הוורד ההרדוף) אומר: "הבטיחו לנו וורד אבל נתנו לנו הרדוף" ( וַעַדוּנָא בִּאֶלְוָרְד אַעְטוּנָא אֶלְדִפְלָא, وَعَدُوْنَا بِالوَرْدْ أَنْطُوْنَا الدِّفْلَى). הפירוש ברור, הוורד סמל הנעימות והאהבה וההרדוף מר ממות. משתמשים בפתגם למשל כאשר הבטיחו, כאשר מבטיחים את היפה בבנות ותחתיה משיאים את הבת המכוערת.
לציון דבר מה מר במיוחד ייאמר במרוקו: "פרחי ההרדוף יפים למראה אך עצתו (גזעו) מרה כמו עפץ" (Westermarck 2015:243). בכפרים בארץ ייאמר על טעם לא טוב או לא נעים: "מר יותר מההרדוף" (אַמַרְּ מִן אֶדיִפְלֶה, أمرّ من الدفلة). כאשר נשאר טעם מר בפה מתארים זאת: כ"רוקי מר כמו הרדוף" (רִיקִי מוּר זֵי אַ' דִיפְלֶה", ريقي مرّ زي الدفلة) והכוונה "מר לי מאד". לתיאור ימים קשים ייאמר "הימים כמו הרדוף" (אָיָאם מיִתְ'ל דיִפְלֶה, أيام مثل الدفلة). ביטוי נוסף המעיד על טיבו המר של ההרדוף הוא: "שתטעם הרדוף" (تِطْعَم دفلة, תִטְעַם דִפְלֶה) משמעו "מצדי שתאכל הרדוף" כלומר שיהיה לך רע ומר. האמירה "הלוואי שתאכל הרדוף" (רִיתַק תאכֻּל דִפְלֶה,ريتك تاكُل دفلة) משמעותה היא "שתקבל עונש" על מעשיך הרעים. כאשר רוצים לתאר מצב רוח עכור במיוחד מקובל, אצל הבדווים בעמק הירדן התחתון, לומר: "מר פי מהרדופי פרעה" (תִּמִּי אַמַרְּ מִן דִיפְלֶה אִ'פְרִעִי, ثمّي أمَرّ من دفلة إفرعي), ואדי פרעה הוא המקום הקרוב ביותר לבורג' אל מליח האתר בו נרשם הפתגם ובו מצויים הרדופים (דפני וח'טיב ,2017:144).
לעתים קושרים תכונות אופי שליליות של האדם לטיבו של ההרדוף: במרוקו ייאמר "ההרדוף יפה, וההרדוף מר" (Westermarck 2015:20). כוונת הפתגם היא שכמו שיש להרדוף גם יופי וגם מרירות, כך גם בני אדם יש בהם תכונות טובות לצד תכונות רעות, וכך אומר הפתגם הערבי: "כמו החרוב עקום ומתוק". פתגם נוסף מאותה ארץ: "להיות רע מאשר ההרדוף" (7 Bertran and Natale 2015:). בטוניס ייאמר: ""מי שהוא מתפוח לעולם לא יהיה מר, מי שהוא מהרדוף לעולם לא יהיה מתוק" (Faycel 2012) . ממש כפי שאמר הנביא: "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ" )ירמיהו י"ג: כ"ג). אדם חסר תועלת מתואר, בפולקלור הערבי בארץ: "כמו הרדוף הנחלים, הרבה פרחים אך ללא חניטה" (מִיתְ'ל אֶלְדִיפְלָא בְּיִזְהִר וּמָא בִּעְקִד, مثل الدفلى بيزهر وما بعقد). תצפיות שדה מראות שלעתים פריחה מרובה של ההרדוף מלווה בייצור פירות נמוך. כאשר רוצים לציין אדם מר אופי כדי כך שקשה לסבול את טעמו אומרים: "מר טעמו כהרדוף" (מֻר זָיְ טָ'עְם אִ-דִפְלָה; مرّ زي طعم الدفلة). פתגם זה קיים גם במרוקו "מר כמו הרדוף" (Renard 2009:45). בנוסף יש פתגם בערבית ספרותית:
"בהרדוף יש הרבה אש " (וָדִּפְלָה כַּתִ'יְרַתְ אַ-נָּאר والدفلى كثيرة النار), כך ייאמר על אדם נדיב שלא צריך לשכנע אותו לתת, כמו עצת ההרדוף המעלה הרבה אש. יש המסבירים זאת שהאש נאחזת היטב בענף ההרדוף, כך יכלו להעביר אש מבית לבית בקלות מבלי להתעסק עם גחלים. אצל הבדווים מתן אש הינו צורה של נדיבות. על מי שמקווה להשיג דבר מה, שאין סיכוי להשיגו
ייאמר: "חלש מזה שמקווה להשיג ענבים מהרדוף" (אַעְגַז מִן מִסְתַטְעִם עִנִבְּ מִן אִִ-דִּפְלַה أعجز من مستطعم عنب من الدفلى).
וימתקו המים - מסופר בספר שמות על המים המרים שמצאו בני ישראל במדבר: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"(ט"ו: כ"ב- כ"ה). במקורותינו הציעו כמה מיני צמחים לזיהוי אותו עץ מר: "ומה היה, ר' יהושע אומר, עץ זית היה, ר' נחמיה אומר עץ של ערבה, ויש אומרים עיקרי תאנה, ויש אומרים עיקרי רימון, שאין מרים כהם, וחכמים אומרים הרדופני עץ הוא, ואין מר כמוהו (מדרש תנחומא, פרשת בשלח סימן י"ח) ,ובמקום אחר: "ר' יהושע אומר: של ערבה היה, ר' נתן אומר: הרדופני מר היה, ר' אלעזר המודעי אומר: של זית היה - ...מכל מקום מר היה" (מדרש תנחומא, פרשת בשלח, סימן כ"ד). במיוחד מקובל שהמדובר בהרדוף הנחלים. במדרש תנחומא נכתב: "הרדופני מר היה. הואיל והיו המים מרים, אני מרפא בדבר מר" (פרשת בשלח, פרק י"ד, סימן כ"ד), וזה הנס שנעשה למשה: " על שהמתיק בו משה את מי מרה ואמרינן- נס בתוך נס שהוא והוא הרדוף" (פירוש רש'י ,מסכת פסחים, ל"ט:ע"א). אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, ראה מה גדולים נסים של הקב"ה, בשר ודם במתוק מרפא את המר (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בשלח סימן י"ח). מוסיף ומפרש הרב מרדכי אליהו: "ביקש ממנו שייקח ממנו וישליך אל המים. והנה רק התקרב משה, החל לנדוף מהעץ ריח חזק של מרירות נוראה. אך משה רבנו לא הרהר מאומה על דבר זה, כי כך נצטווה מפי הקב"ה - " וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ", ואמר לעם ישראל: יש לי ציווי לזרוק את העץ הזה! אך עם ישראל תמהו על כך, ואמרו: הרי לשם המתקת המים צריך להשליך דבר מתוק כסוכר או דבש, אבל להשליך דבר מר אל דבר מר, זה רק יחמיר את מרירותו! והנה, ברגע שהשליך משה רבנו את העץ למים מיד הומתקו המים, והיו ישראל תמהים על הפלא הנורא הזה, והתחזקה אמונתם בבורא עולם" (קול צופייך 684).
ההרדוף והפתיות אשר בדלפי-במיתולוגיה היוונית מסופר שבמקדש אפולו אשר היה בדלפי הייתה כוהנת (פיתיה). שכונתה אורקל ותפקידה היה לנבא עתידות לפונים אליה לשאול בעצתה. הכוהנת הייתה זקנה ממשפחה מכובדת ונבחרה לתפקידה על ידי כוהני המקדש. כאשר הופנתה אליה שאלה היא הייתה טובלת במעיין שבמקום ואחר כך נכנסת למצב רוח אקסטטי שנגרם, לפי המסורת, על ידי אדים רעילים ועשן של צמחים נרקוטיים. מקובל, לאורך הדורות שהן גם לעסו עלי ער אציל (צמח המוקדש לאפולו) וגם הבעירו ענפים צמח זה לקבלת המצב ההיפנוטי. הפיתיה הייתה ממלמלת שברי מלים ומשפטים קטועים והכהן שישב בסמוך אליה היה מפרש את דבריה באופן רב משמעי שיתאים לכל הפונה לתשובה ולעצה. חוקר יווני בשם הריסיס (Harissis, 2014) קרא תיגר על מסורת זו ומביא רשימה של טיעונים המצביעים, לדעתו, על כך שאין המדובר בער אציל אלא בהרדוף הנחלים.
השפעת השימוש בער אציל על הפיתיה התבטא, לפי העדויות ההיסטוריות, בסימפטומים הבאים: אי שקט נפשי וסערת רגשות, קפיצות וניתורים, שינוי בגוון הקול, הפרשת רוק מרובה, איבוד חושים ולפעמים אף מוות. עד כמה שידוע ער אציל אינו גורם להשפעות שכאלו. בה בשעה שאילו סימנים אופיניים להרעלה כתוצאה מאכילת הרדוף ו/או משאיפת העשן העולה ממנו בהישרפו. כבר במאה הראשונה לספירה מציין מלומד רומי שפרי הצמח שהשתמשו בו בדלפי (המכונה Laurel) הוא ארוך ואדום וזה מתאים להרדוף ולא לער אציל שפירותיו שחורים קטנים ודמויי זית. השם היווני לצמח ("לאורל"), בו נקטו כל המחברים, מציין לא פחות משבעה מיני צמחים שונים ביוון העתיקה. אנשי קרקע וגיאולוגיים לא אישרו את ההצעה של פליטת אדים רעילים במערה בה התבודדו הפתיות. לאור נימוקים אלו הוא מציע שהמדובר בהרעלה מהרדוף הנחלים ולא מער אציל.
כותב ר' נתן מרומי (המאה ה- 11 לספירה): "הרדופני... אילן הגדל על שפת הנהר, ועושה פרחים דומין לשושנים, והן מרין ביותר, סם מות של בהמה" (ערוך השלם ג': עמ' רמ"א, מהדורת נתן בן יחיאל). פסוק זה מתמצת את שלושת תווי דמותו העיקריים של ההרדוף: פרחים יפים הדומים לשושנה (=וורד), טעמו המר והיותו צמח רעל חריף במיוחד הגדל ליד נחלים.
ספרות:
אליהו, מ. קול צופייך מס' 684 https://www.yeshiva.org.il/midrash/6856 (בוקר 10.3.12).
דפני, א. 1980. הדודאים נתנו ריח. גסטליט. חיפה.
דפני, א. וח'טיב ס.ע. 2017. צמחים , שדים ונפלאות. עולם חדש. תל-אביב.