אורן ירושלים מוכר לנו כעץ עמיד לתנאי האקלים הים-תיכוני, אשר צומח מהר, בהשוואה לעצי יער אחרים, מסתפק בקרקעות רדודות ודלות ומצליח לגדול אפילו על סף המדבר. כל התכונות הטובות האלה גרמו כנראה לכך שהוא בין האורנים שניטעו במקומות רחוקים בחצי הדרומי של כדור הארץ, באוסטרליה, דרום-אפריקה ודרום אמריקה. שם הוא הפך לצמח פולש המסכן את הצומח הטבעי.
מחקרן של אנה דה ווילהלובוס וליאונלה שוורדט, שהתפרסם בקיץ האחרון, מתאר את הגורמים המסייעים להתפשטותו של אורן ירושלים בפארק הקרוי של שמו של ארנסטו טורנקוויסט במזרח ארגנטינה, במחוז בואנוס-איירס (תמונות 1,2). פארק הררי זה, דומה לאזור הגליל העליון שלנו. הוא נמצא בקו-רוחב 38 מעלות דרום, גובה הפסגות בו מגיע ל-1200 מ', כמות המשקעים השנתית 800 מ"מ והטמפרטורה ממוצעת 14 מעלות. הוא נחשב כאזור מקלט אחרון לשרידי הצומח הטבעי וכבעל חשיבות עליונה בשימוש המגוון הביולוגי של האזור.
אורן ירושלים ניטע בפארק בחורשות קטנות ובצדי דרכים בשנות החמישים של המאה הקודמת. בשנת 1987 פגעה שריפה בחלק גדול של האורנים הנטועים בפארק (תמונה 3) ולאחר מכן החלה התפשטות שלהם. שני צילומי האוויר המוצגים בתמונה 4 מראים את התפשטות עצי האורן על אחד המדרונות בין שנת 1981 (6 שנים לפני השריפה) לשנת 2003 (16 שנים לאחר השריפה). הקשר הזה בין שריפות יער האורנים לבין הפצה של הזרעים שלהם ונביטתם בשטחים גדולים מוכרת לנו גם מהארץ וארצות אחרות באזורנו.
הצומח המקומי הוא ערבת דגניים הנשלטת על-ידי מינים רב שנתיים נמוכים. אחד מהם(Nasella tenuis) נראה בתמונה מס' 6. גורם נוסף המשפיע על התפשטותם של עצי אורן ירושלים ומוכר גם הוא מאזורנו הוא רעייה של אוכלי עשב. באותו אזור בארגנטינה אוכלי העשב המקומיים היו אייל הפמפס (Ozotoceros bezoarticus) (תמונה מס' 7) וגוואנקו (Lama guanicoe) (תמונה מס' 8). האוכלוסיות של הם לא היו גדולות והשפעת הרעייה שלהם על הצומח היית המועטה. כיום מינים אלה כמעט ונכחדו מהאזור.
בשנת 1942 הוכנסו לפארק חמישה סוסים. הם התרבו במהירות והפכו לסוסי פרא (תמונה 9). הרעייה של עדרי הסוסים גרמה לירידה רבה בכיסוי הצומח הדגני בשטחים רבים של הפארק (תמונה 10). החוקרות בדקו ומצאו שרעיית הסוסים וההפחתה בכיסוי הדגניים מסייעים להתבססות של הנבטים של אורן ירושלים, כתוצאה מהפחתה בתחרות מעל פני-הקרקע ומתחתם. הם הגנו על חלק מהשטחים בפני רעייה והשוו את התפתחות נבטי האורן בהם להתפתחותם בשטחים הנתונים לרעייה. נביטת האורנים, השרידות שלהם וקצב הצמיחה שלהם היו גבוהים יותר בשטחים הנתונים לרעייה מאשר בשטחים המוגנים.
המסקנה שלהן היא שהרעייה מסייעת להתפשטות הטבעית של האורנים בשטח. כדאי לציין שלמסקנה דומה הגיעו יגיל אוסם ואחרים במחקר שנערך 10 שנים קודם לכן ברמת-הנדיב, שם רעיית הבקר נמצאה כמסייעת להתפשטות אורן ירושלים. החוקרות בארגנטינה קבעו שעל-מנת לדכא את התפשטות האורן יש להפחית את הרעייה, בעיקר בעונות בהן הצומח העשבוני גדל, פורח ומפיץ זרעים. זאת המסקנה התיאורטית המתבקשת אך לא ברור כלל אם ניתן לבצע אותה.
הנהלת הפארק, בתמיכתה של ממשלת ארגנטינה התחילו בשנת 2006 לנקוט צעדים להגביל את אוכלוסיית סוסי הפרא. למעלה ממאתיים סוסים נלכדו ורובם הועברו לשטחים אחרים אך כ-80 מהם הומתו על-ידי השירותים הווטרינריים. בשנת 2011 התעוררה קבוצת אזרחים הדוגלת בשימור סוסי הפרא ועוררה מחאה ציבורית שהביאה בשנת 2013 להפסקת הפעולות להגביל האוכלוסייה שלהם ברחבי הפארק.
מה יהיה עתיד הצומח הטבעי והפולש בפארק? והאם אוכלוסיית הסוסים תמשיך להתרבות ולסייע לצמחים הפולשים? את התשובות לשאלות אלו עדיין אין לדעת.
המאמרים שעליהם מסתמכת כתבה זאת הם:
de Villalobos A.E. & Schwerdt L. (2020) Seasonality of feral horse grazing and invasion of Pinus halepensis in grasslands of the Austral Pampean Mountains (Argentina): management considerations. Biological Invasions 22:2941–2955.
Osem Y., Lavi A. & Rosenfeld A. (2011) Colonization of Pinus halepensis in Mediterranean habitats: consequences of afforestation, grazing and fire. Biological Invasions 13:485–498.
Scorolli A.R. (2018) Feral horse management in Parque Provincial Ernesto Tornquist, Argentina. Human–Wildlife Interactions 12(1):102–110.
Zalba S.M., Cuevas Y.A. & Boo R.M. (2008) Invasion of Pinus halepensis Mill. following a wildfire in an Argentine grassland nature reserve. Journal of Environmental Management 88:549–556.