לעולם לא מכינים מקל ממרווה משולשת

המרווה המשולשת היא שיח נפוץ המצוי בחבלים הים-תיכוניים מדרום הרי יהודה ועד יוון. המרווה המשולשת מגדלים אותה בתרבות סביב כל הים התיכון מזה מאות בשנים. המדובר בצמח בעל עלים קטיפתיים בצבע ירוק - מכסיף המצטיינים בבשומת עזה שאין לטעות בה והנשמרת היטב גם בעלים היבשים. עלי המרווה, טריים כיבשים נחשבים ביותר הן להכנת חליטה והן כצמח רפואה. עיקר שימושי המרווה הם לטיפול בכאבי בטן, שיעול, הצטננויות, דלקות של מערכת הנשימה ולחיטוי פצעים, (Yaniv et al., 1982, Rivera 1994 et al). ברשימה זו נעסוק בגילגולי שמות המרווה המשולשת, בפתגמים הקשורים בשמה ובמעמדה כצמח טקסי במחזור חיי האדם. זאת לאור מקורות עתיקים וחדשים.

 

השם המדעי של הסוג מרווה (Salvia) מקורו במלה הלטינית salvare שפירושה להושיע או לרפא ובא לציין את החשיבות של כמה ממיני המרווה כצמחי רפואה חשובים. שם המין fruticosa פירושו שיחני לציון המראה הסבוך של הצמח [תמונה מס' 1]. השם המדעי הקודם Salvia triloba פירושו "מרוות שלושת האונות" המצביע על אופן חלוקת העלה [תמונה מס' 2] ומכאן השם העברי "מרווה משולשת". בגירסה מוקדמת יותר נקרא הצמח בעברית, מאותה סיבה, "מרוא שלושת השפתים" (עדעלשטיין 1887:105). אפרים הראובני כינה את המרווה בשם "שלויה", לפי דבריו : "בארצות אירופה יקראו salvia לצמחי הסוג הזה על שום שימושיהם להבראת הגוף ולשלוותו- על יסוד זה קראתי ל salvia. בשם שלויה הדומה גם בצורתו לשם המדעי (רבינוביץ 1917:16) , אך שינה את דעתו מאוחר יותר, ראו להלן. מדרש שם זה מזכיר את אחד השמות המוכרים למרווה בערבית שַׁלְבִּיִּה شلبية ( אולי היפה?), (עיסא (930:1621), ייתכן שזה גלגול השם הלטיני .Salvia

 

למרווה המשולשת כמה שמות בערבית כמו: 

מִירָמִיָה ميرميّة. על שם מרים אם ישו. "נאמר שכאשר התהלכה מרים פעם אחת בקיץ, היא הזיעה רבות, קטפה ענף וניגבה את פניה. מכאן קבל הצמח את שמו ומשתמשים בו כריפוי מחלות רבות" (Canaan 1928:109). לפי נוסח שונה: "בעת הבריחה למצרים מפני הורדוס נחה מרים אם ישו תחת שיח של מרווה היא קטפה ענף על עליו, וכאשר היא התרעננה היא ברכה את הצמח והעניקה לו את תכונותיו" (Hanauer1935:216) ומכאן שם נוסף. 

מַרְיַמִיִּה מְבָּארַכִּה ميرميّة مباركة (מרווה מבורכת). לפי המסופר: "היה למרים כאב בטן אז היא שמה עלה מרוה בפיה והבריאה ומאז הצמח נקרא על שמה". (עיסא סקראן, מע'אר, 16.06.04), ו"על שם מריה הקדושה שהזיעה וניגבה את פניה בעלי הצמח ואז הוא קבל את ריחו הטוב". (חנא שחאדה, 19.10.14, מע'אר).

מַרְמַרִיִּה مرمريّة (בעלת הטעם המר). אם מכינים מהצמח חליטה מרוכזת מדי או מבשלים אותה אז מתקבל משקה מר במיוחד. 

גִ'עְסָאס (جعساس) על שם "גִ'יסוּס" (ישו), מאחר והוא הונח על מצע מעלי הצמח בהיותו תינוק. 

תִ'םְ אֶ-סַמַקִה ثم السمكة (פה הדג) כאשר לוחצים על הפרח בעדינות משני צדיו נפערת הכותרת כמו פה של דג. גם נזמית לופתת ולוע הארי הגדול נקראים בשם זה ומאותה הסיבה [תמונה מס' 3].

שֻׁגֵּ'ירִה شُجّيْرة , צורת הקטנה של עץ (شجرة). סג'ר פירושו עץ. לציון הגבעולים המעוצים של מין זה בניגוד למרוות אחרות המצויות בארץ. 

 סג'רת מרים: سجرة مريم "עץ מרים" שם המשלב את האגדה על מרים אם ישו והמראה העצי של המרווה המשולשת. ובגרסה אחרת حشيشة مريم חַשִׁישִׁת מַרְיַם (עשב מרים).

קַסְעִין قَصعين , מלשון قصعة קסעה = קדרה קטנה. מאחר והגביע היבש דומה, אחר הפריחה, לקדרה קטנה. 

חוח בַּרִּי خوخ برّي: (אפרסק בר) לציון טעמם דמוי האפרסק של עפצים עגולים המתפתחים על ענפים צעירים של המרווה. "עפצים אלה המופיעים על ראש הצמח הנראים כתפוחים קטנים, והם נחשבים על ידי אנשים בטעות כפירותיו [תמונה מס' 4]. השם שניתן להם הוא (حب الميرميّة חַבְּ אֶלְ מֵרָאמִיִּה), כלומר פרי המרווה. הם נאספים בעודם רכים, מקולפים ונאכלים, ונחשבים טעימים ומועילים כאחד, ובעלי כל סגולותיו של הצמח עצמו". (Crowfoot and Baldensperger 1932:80, תרגום יואל פרץ). 

קוויסה: قويصة/ قويسة נכתבת גם בצורה אחרת قويسة צורת הקטנה של قوس (קשת) ואז המובן שלה בערבית "קשת קטנה", אולי בגלל גמישות הענפים? 

לִסָאן אַלְאֻיֻּל لسان الأُيُّل שם זה מוזכר אצל עיסא בק (1930:162), לפי מקור זה פירוש השם הוא "לשון האיל" והוא מציין שזה שם יווני עתיק (Elelisphakon). שם זה ( ἐλελίσφακον) מופיע אצל כבר דיוסקורידס וסבורים שהוא מתייחס הן למרווה משולשת והן למרווה רפואית (Beck 1917:193). בדיקה של השם היווני מראה שהשם היווני ἐλελίσφακον מורכב משתי מלים: (σφάκος) phákos ‎ פירושו מרווה ו-ἐλελίζω elelízō) משמעו מסובב, מעוות. sphákos היא מרווה מבויתת ובעלת עלים חלקים קטנים ומחודדים ואלו של Elelísphakos הם מחוספסים יותר וזה מתאים למרווה המשולשת (תאודורה פטנידו, 12.1.21 מידע אישי). 

סִוָאק אֶלְנַּבִּי سواك النبي אותו עיסא בק (שם) מציין שם זה מאלג'יר. בשם זה מכונה גם הסלוודורה הפרסית (פירוש השם "הסלוודורה של הנביא"). לפי מסורת מוסלמית קדומה כבר הנביא מוחמד ציין את השימוש בסלוודורה הפרסית כצמח נכבד ביותר לשמירת ההגיינה של הפה (Aumeeruddy et al., 2018). בספרות קיימות עדויות רבות על ערכה של הרפואי של הסלוודורה לטיפול בשניים ובחלל הפה (;Halawany 2012 Mahanani and Samuel 2016) וגם המרווה המשולשת משמשת לצורך זה (Hilan et al 1997) . אולי זו הסיבה לנדידה של השם הזה מהסלוודורה למרווה המשולשת? 

 

בדיון על זהות האזוב המקראי בתלמוד הבבלי, מוזכר צמח בשם "מרוא חיורא" (שבת ק"ט, ע"ב). כמה מהפרשנים סבורים שהכוונה לאזוב מצוי (ר' סעדיה גאון, הרמב'ם ובעקבותיהם 101Loew 1881:135 ; Loew 1924 II:83- , פליקס 1957:178) . רש"י תרגם "מרוא חיורא" = "שלויא" כלומר Salvia ומלמד במילונו לתלמוד הבבלי (Melamed 2005:326) מתרגם מילולית "מרוה לבנה". השם marvā בסורית (=ארמית מזרחית) מושאל מפרסית (Sokoloff 2009:829b; Lehmhaus and Martelli 2017:293).

כאשר בודקים את הקשר האטימולוגי האפשרי בין מרווה לאזוב עולות הנקודות הבאות:

1. בספרות העדכנית (פליקס 1957:177-178, עמר 2012:127-128 , Moldenke and Moldenke Zohary 1982:96-97, 1952:160-162) ברור שהאזוב המקראי הוא Origanum syriacum (=Majorana syriaca), למרות המחלוקת בספרות הלועזית הקודמת (Harrison 1954). חוקרי אוגריתית (כמו 2004 Hawley ) הסתמכו על הזיהוי העברי וקבעו ש-uzb בשפה זו הוא האזוב הסורי. למעשה יש לכך שורש ערבי קדום וכבר אשבילי (אנדלוסיה, המאה ה-13, 1995:407) מציין את השם אָזָאבּ (آزاب) כשם נוסף לזעתר, הוא האזוב. 

2. בכמה שפות במזרח התיכון השם marwa/ marw מזוהה עם מיני אזוב: ערבית - אזוב מצוי (Budge II 1913:606 , Levey and Al-Khaledy 2016:200 note 231) , מיורם (= אזובית תרבותית , Origanum majorana , Meyerhof 1918:200) ; טורקית - אזובית פשוטה (Harvey 1976: 37, Origanum vulgare) ; פרסית – אזוב מצוי ( Rameshk and Khandani: 2020) ; הינדית, פנגא'בית – אזובית תרבותית(Mahindru 1992:194 ) ,; סנסקריט- (maru) אזובית תרבותית (Mahindru 1992:194). 

 3. בערבית של ימי הביניים באנדלוסיה במאה ה-13 (  (Al Ishbīlī, 2004:571 השם marw מתייחס הן לשפתניים ארומטיים מסוגים בוטניים שונים כמו: שלושה מיני מרווה, מרוביון מצוי, מליסה רפואית. לעתים מוסיפים שם נוסף לmarw- כמו (marw bari ) מַרִווְ בַּרִּי = مرو بريّ) עבור אזוב מצוי ו- marw aswad (מַרִווְ שחור مرو أسود עבור בלוטה (=גלונית) שחורה (Ballota nigra , שאינה מצויה בארץ) השם marw מרווה מתייחס גם למינים ממשפחות אחרות כמו: מיני בוצין, וולריאנה. מכאן שהשם "marw'", בערבית קדומה, עשוי להתייחס לצמחים רבים מסוגים שונים והכוללים גם מיני אזוב וגם מיני מרווה. 

4. אסף הרופא כותב בספרו "ספר הרפואות": "עשב הנקרא בלשון ארם מרווא ובלשון יוון ליליסקוס ובלשון רומיים שלביא, ריחו טוב, יואיל לכל מכאוב ולכל חולי בגוף ולעצור הדם מכל צד" (מונטנר 1969:409). לא ברור לנו מה המונח היווני אך ברור שבלטינית (= לשון רומיים) salvia מזוהה בוודאות עם מרווה. נציין שקיימת מחלוקת הן אודות מועד כתיבת "ספר הרפואות" בין המאה השלישית עד המאה האחד עשרה לספירה, והן היכן נכתב הספר במרחב שבין פרס לדרום איטליה,  (Yoeli-Tlalim 2018)  ה"מרווה הלבנה" מַרִוְ אַבְּיַצ' مرو أبيض המופיעה אצל אל-ראזי (925–865, פרסי, אחד מגדולי הרופאים בעולם המוסלמי.( נחשבת כאזוב לבן (white oregano) על ידי קאהל (Kahl 2015:68) המציין שאל-ראזי שאב את השם ממקור סורי.

אם נסכם סוגיה זו הרי נראה שסביר ביותר ש"מרוא חיורא" היא אזוב מצוי (כפי שכבר הראה Loew 1881:252), נציין שמין זה וגם המרווה (Salvia) אינם ידועים עד כה, מהפלורה העתיקה של מסופוטמיה (ברברה בק ,מידע אישי. 30.12.20). השם "marw" מציין בשפות שונות, לרוב מיני אזוב, אבל גם מינים מסוגים אחרים כולל מרווה, לפי כך לא מפתיע הצירוף "מרוא חיורא" כאשר הכוונה לאזוב. נציין שהאזוב מכוסה בשערות לבנות עדינות, מה שמאד מצדיק את שם התואר חיוורא שפירושו לבן [תמונה מס' 5, שימו לב לשערות הלבנות].

 

במקורותינו מוזכר צמח בשם "מרוא חיוורא" (ראו להלן), אפרים הראובני טוען " מרוא חורא הוא באמת מרווה ,Salvia כפרוש רש"י ומכאן עוד צעד: החלף את הא' הארמית שבמרוא בה' העברית, ואת הוו ביוד, ותקבל את המוריה שבתורה" ומכאן שיש לכנות את המרווה בשם מוריה (הראובני 1933:297). והוא מוסיף "מוריה, פירושה ריחנית, כעין המור. שם זה הולם יפה את הצמח מרווה Salvia triloba, השם הערבי מרימיה התפתח בפי הערבים שבארץ -ישראל מתוך הקשר העברי העתיק מאד של השם מרים (הדמות התנכ"ית) לשם הצמח. כל השמות האלה, הסורים, הערבים והעברים: מַרִוְ مرو , מַרְוָא مروه , מֵירַמִיִּה ميرميّة , מִרְיַמִיִּה مريميّة מוריה [בעברית] מוכיחים על כפיפותם וקרבתם". ולפי אילת השחר הראובני:"המוריות מצטיינות בריחות המור, הנודפים מכל חלקי גופן לרבות נוצות [=ניצני] פרחיהן. מבין המוריות האלה בעלות ריח עדין ורך, ומהן בעלות ריח חריף ומגרה. הודות לריחותיהן הנעלים קראן העברי בשם כולל "מוריה", המורכב משתי מלים מור-יה, ריח הניחוח האהוב לאלהים, ביתר הוסב שם זה למוריה החריפה (=מרווה ריחנית)....יש יסוד רב להניח, שהשם הלטיני (Salvia) סלוויה, הוא שם ערבי, שהועבר מארץ ישראל ומתרבותה העתיקה ע"י הפצת רפואות המוריה לאדמת אירופה ופרושו שלוות יה.. "הר הבית"-"הר המוריה". המוריה הריחנית הבושמית, הגדלה מכבר הדורות ברפידות צפופות על הר הבית ובצדי מדרונות ההר, בתוך העיר ירושלים, נתנה לו את שמות "הר המוריה"..."הר המוריה נבחר לתפקיד הר הבית בזכות מיזוג הצטיינותו למטרות צבאיות עם ריחות בשמיו הנפלאים והקטורת הטובה העולה ממנו אל על" (ההדגשה במקור; אילת השחר הראובני המוריות במנורת ישראל. עמ' 4, ללא תאריך). מוסיף בסוגיה זו, אחיה, נגה הראובני: " הערבים קוראים לכמה ממיני המוריה, ובעיקר למרווה משולשת, בשם "מרמיה" או" מרימיה" -ואינם יודעים כלל כי שם זה נתגלגל ללשונם משפת עבר העתיקה...נחזיר, אפוא, העטרה לישנה, ונקרא לצמח בשמו העברי העתיק מוריה, ולא בשמו הסורי מרווה ...שאינו אלא שם בעל צלצול זר ללשוננו, שנגזר בשעתו מאותו מקור" (הראובני 1957:83). לאור המצוטט לעיל, באשר למקורות השם המדעי "Salvia" והשם הערבי "מירימיה", נראה שאין בסיס לקבל דעה זו מרתקת זו לכשעצמה. 

 

במסכת גיטין ס"ט: ע"א (ביאור עדין שטיינזלץ) מופיעה פיסקה המתארת הכנת תרופה לטיפול במחלה הנקראת "ברסם" ולפי רש"י המדובר בנזלת חריפה. " וניטייפיה אתלת קלחי כרבא [ויטפטף אותו על שלשה קלחים של כרוב] בכלי, וניבחשיה בגווזא דמרמהין [ויבחש את הקדירה בקיסם של עץ ששמו "מרמהין"] וכי בשיל גווזא במרמהין בשיל ליה כוליה [וכאשר יתבשל עץ ה"מרמהין", הכל מבושל]. המדובר בצמח בשם " מרמהין" המשמש לבחישת הקדירה בה מכינים את התרופה. רש"י מפרש "יגיס את הקדירה בקיסם של עץ ששמו מרמהין". 

ברוך ציז'יק חוזר על ההצעה ש"מִרָמְהִין" זו המרווה המשולשת ונימוקו "השם מרווה נשאר בערבית מדוברת בא"י בשם מְרָמְהִיָּה (ציז'יק 1952:730). דעה זו התקבלה על ידי בן אריה ורקובר (2007) במאמרם "צמח המרווה והטיפול בדרכי הנשימה" כאשר נימוקם הוא שאכן הצמח משמש לטיפול בדרכי הנשימה. עלי המרווה אמנם נחשבים ביותר לצורך זה עקב התכולה הגבוהה של שמנים האתריים בעלים (et al 2020 Pirintsos), אך אין די בכך כדי להצדיק את זהות ה"מרמהין". 

ע.צ. מלמד (Melamed 2005:328), במילונו הארמי לתלמוד, מציין "מין עץ ריחני". לפי דעה אחרת מרמהין הוא "מין עץ קשה מאד" (שולבוים1860:158 ). אפרים הראובני הציע לזהות את הצמח התלמודי עם מרווה משולשת, בכותבו: "כן נראה לי שהשם הסורי מרמהוז, והמנדעי מארמאהוז הנפגש גם בערבית, והנזכר גם בתלמוד (גטין סט, ב) מורכב ממרמ (=מרוא) ו"הוז". בדיקה של מקור סורי מימי הביניים ((Budge 1913 II:152 מראה שקיים צמח בשם marmahoz המשמש כמרכיב למחלות לב, לפי המחבר המדובר ב-Origanum (אך אותו מחבר משתמש במונח זה למיני צמחים שונים ממשפחת השפתניים). בספר הרפואות של אל-סמרקנדי (רופא בן המאה ה-13) מוזכר צמח בשם marmahuz. לדעת המתרגם והמהדיר המדובר באזוב מצוי (Levey and Al Khaledy 2016:200, note 231). לפי מקור אחר, העוסק בצמחי הגינה של טורקיה, השם marmahuz הוא פרסי ומתייחס הן לאזובית והן ולמרווה התרבותית (Harvey 1976:37). לפי איבן סינא (רופא ומדען פרסי, 1037-980 ; איבן סינא 1593:399) מציין תחת הכותרת "מַרוו" גם מרמח'ור ומרמהוז. כן הוא מציין שיש ממנו צמח אחר שנקרא שנקרא מרוו לבן (מַרִוְ אַבְּיַצ' مرو أبيض). בטקס הטבילה של המנדעים (כת דתית עתיקה בעיקר בדרום עיראק במרכז דתם עומדת הטבילה) השתמשו, בעבר, בצמח בשם marmahuz בזמן הטבילה, אך כיום זהותו אינה ידועה (Drower 1943:36). לפיכך נראה לנו שזיהוי ה"מרמהין" עם מרוה משולשת עדיין אינו פתור, ככל הנראה המדובר הצמח ריחני ממשפחת השפתניים.

את השימוש במרהמין להכנת השיקוי אפשר להבין בשתי דרכים. האחת שהעץ הוא אחד מהמרכיבים של התרופה וצריך שהוא יתרכך תוך כדי הבישול למיצוי החומרים המצויים בו, ואפשרות שנייה היא שהזמן הדרוש שהתרככות העץ הוא מידה לשהות הדרושה לבישול התרופה. הגבעולים המעוצים של המרווה המשולשת אינם מכילים שמנים (או בכמות זעירה ואינם ריחניים) בעוד השימוש הרפואי המקובל הוא בעלים ובגבעולים הצעירים. בתיאור המלא של הכנת התרופה מוזכרים, בפירוט רב, הרכיבים הבאים: נשדור (=אמוניה), חלבנה מתוקה (=חלתית, שרף של כלך החלתית) 'דבש לבן, יין צלול, חלב עז לבנה וכרוב. סביר להניח שאם ה"מרמהין" היה רכיב רפואי בעל משמעות להכנת התרופה, לא היו מזכירים אותו רק כאמצעי בחישה עד שיתרכך. לפיכך אנחנו מציעים להתיחס לזיהוי של ה"מרמהין" כמרווה משולשת בזהירות הראויה למרות הפיתוי הגדול הנובע מדמיון השמות.

 

המרווה הרפואית (מין זה קרוב מאד למרווה משולשת ובעל תכונות רפואיות מאד דומות) נחשבה כצמח רפואה ממדרגה ראשונה כדי כך שבימי הביניים רווח בדרום איטליה, פתגם שמשמעו: "כיצד ימות אדם ומרווה גדלה בגנו" (Kintzios 2000:10). פתגם זה התגלגל ארצה ומובא בוואריאציה מקומית שלא מצאנו לה סימוכין במקומות נוספים: "מי שיש לו מרווה תחת ידו מרחיק מחלה מביתו" (נזיר שמאלי, עכו, 13.12.85). 

אם מפריזים בשתיית חליטת מרווה הדבר גורם לעצירות. לפי עדות ד'ר יעקב פרבשטיין מבית החולים בפוריה, 25.4.04, רשם מוריס צמח) מדי פעם הגיע לבית החולים מי שסבל מסתימת מעיים כתוצאה משתייה עודפת של חליטת מרווה משולשת. מכאן הפתגם "כל הרע בא מהמרווה" (הראובני 1930). 

על אדם שנתנו לו תפקיד גדול ממידותיו אומרים: "לעולם לא מכינים מקל ממרווה משולשת" (עוּמְרוּ מַא נְעַמַל מִן אֶל גָ'עְסַאס מַסָּאס, عمره ما نْعَمَل من الجعساس مسّاس). הכוונה למָלְמָד. המסאס הוא המקל שמחזיק אותו הפלאח בעת החריש באמצעות בהמות. הוא מחזיק ביד אחת ידית המחרשה וביד השנייה את המסאס. למסאס שני תפקידים, מצד אחד הוא ממריץ את הבהמה ומצד שני מתקינים לו מעין מגרדה כדי לנקות את להב המחרשה. מרווה משולשת לעולם אינה מעוצה דיה כדי שיכינו ממנה מקלות.

ואריאציה של הפתגם הקודם נפוצה בגליל, "אינך יכול להכין מָלְמָד מהמרווה" (מָא בְּנְעַמַלְ מִן אֶלְ גַ'עְסָאס מַסָּאס, ما بنعمل من الجعساس مسّاس). הכוונה היא שרוצים לציין שלא מצפים לגדולה מצאצאיו של פלוני. ענפיה של המרווה הם רכים ולעולם אי אפשר להכין מקל ראוי שיהיה קשה וחזק.

 

כאשר בודקים את השימושים הטקסיים של המרווה המשולשת אצל המוסלמים בארץ, מסתבר שהיא משמשת כמרכיב עיקרי בטקסים לציון שלבים משמעותיים במחזור חיי האדם. המרווה ידועה, כמו צמחים ארומטיים אחרים: הדס, רוזמרין ובזיליקום ביכולתה לגרש את שלוחי הרוע (Dafni et al., 2019). סיכם זאת היטב יוסף נימר נאסר אבו- לוטוף מסכנין שבגליל התחתון (1.1.05) "שמים מרווה משולשת ליד הבית ואז השטן לא יכול להיכנס, הצמח מרחיק את השטן מהבית, המרווה מקודשת ויש לה ריח טוב, פעם בשבוע מסתובבים בבית ועושים קטורת ממרווה סביב הבית לגירוש כל הרוחות הרעות". את חשיבותה של המרווה המשולשת במחזור חיי האדם סיכמו אנשים שונים באמירות הבאות: "הנחת מרווה משולשת על קברים היא קשר המתקיים בין הלידה למוות" (עבאס מוסטפה דאוד ,2.8.04 ,תמרה); "המרווה המשולשת מלווה את האדם בכל שלבי חייו" (עבדאלה אהאב, ,3.1.05, שיבלי; מוהאנה דלאשה, 1.1.2005, בועיינה נוג'דאת, אבו מערוף, 16.8.04, בועיינה נוג'אדת). מאחר ובני אדם חשופים לפגיעת עין הרע במיוחד בשלבי מעבר של מחזור החיים נהוג להשתמש באמצעים שונים לגירוש עין הרע ((Roberts 1976:250-251. לפיכך אין זה מפתיע שהמרווה משמשת בטקסים אלו. צרור מרווה המונח למרגלות עץ מקודש [תמונה מס' 6] מקבל את ברכת הצדיק שנשמתו שוכנת בעץ. למרווה שכזו יש כח רב יותר מאשר לענפי מרווה רגילים (דפני 2010:107-108). מי שהניח את הזר ימצא אותו יום אחד במקומו מאחר ואין נוטלים חפצים של אחרים המונחים מתחת לעץ מקודש מפחד לעונש הנורא הצפוי לגנב מהצדיק לו מוקדש העץ (שם ,140-141). 

 

לידה, שמחות וחתונות

כאשר נולד תינוק מניחים אותו על מצע טרי של עלי מרווה והאם שותה חליטה מצמח זה, מה שנוגד הוראות הרפואה העממית. מקובל שחליטת מרווה מפחיתה כמות החלב של האם (ס.ע.ח. ידע אישי). באותה הזדמנות עורכים טקס מיוחד בשם "مولد, מַוְלִד". במהלכו שוחטים כבש ומזמינים את החברים ואת בני המשפחה והשייח' קורא פסוקים מהקוראן. לידו מניחים מגש ועליו עלי מרווה מעורבים בשיבולת שועל או בשעורה. לאחר מכן לוקח כל אורח קומץ מהתערובת בשקית קטנה. בבית משמשת תערובת זו להכנת קטורת הנודעת בסגולתה כנגד עין הרע והשדים. מניחים אותה על גחלים בוערות, הבית מתברך בריח הטוב וכל שלוחי הרוע נעלמים ואינם. בכל חתונה ושמחות משפחתיות אחרות, מעלים קטורת מעלי מרווה, כאמור נגד עין הרע ולגירוש שדים. באופן דומה, אצל הבדווים בגליל התחתון, רשמנו שרוקדים לפני הכלה עם ענפים של מרווה משולשת וזית כסימן טוב וכנגד עין הרע (עלי אל ענאן אבו-חאלד, 2.8.04, סלאמה, נחל צלמון). במקומות שונים בארץ ובעדות מכינים בחתונה בצק עם ענפי זית, פרחי רימון, עלי בזיליקום, עלי מרווה משולשת ומטבעות. הכלה מדביקה את ה"זר" (خميرة , חַ'מִירִה) כאשר היא נכנסת לבית בפעם הראשונה לאחר טקס החתונה.

 

בסקר שערכנו בבתי קברות מוסלמים מסורתיים בצפון הארץ (כאלו ללא גינון מודרני והשקיה) מצאנו שהצמח הריחני הנפוץ ביותר בבתי קברות הוא המרווה המשולשת [תמונה מס' 7]. כאשר שאלנו את המקומיים מדוע משתמשים במרווה המשולשת בבתי קברות, קיבלנו, בין היתר, את התשובות הבאות (Dafni et al., 2006, דפני וח'טיב 2017): "לגירוש עין הרע והשטן"; "לברכת הנפטר"; "המלאכים אוהבים ריח טוב ונמשכים לצמחים ריחניים"; "צמחים אלו גם מעבירים תפילות אל המתים"; "אנחנו מניחים מרווה בבתי קברות מאחר שהיא מפיצה ריח טוב"; "כאשר אדם נפטר המלאכים באים לבקר אותו והם אוהבים ריח טוב";"אם ישרור ריח נעים, יגדלו הסיכויים שהם ידונו את הנפטר לכף זכות ולא לכף חובה". נציין ששתי האמירות האחרונות מתייחסות לאמונה המוסלמית הנפוצה שהמלאכים מגיעים לשפוט את הנפטר בקברו (Granqvist 1965:74). 

שותלים מרווה בבית הקברות גם כדי להתגבר על הריח הלא נעים. הבאת פרחים ריחניים לבתי הקברות היא מנהג עתיק שנהוג לפרשו כפעולת הסחה כנגד ריחות רעים שהיו מלווים את באי בית העלמין. כדי להשיב את רוחם נהגו המלווים להריח צמחי בושם. כך נהגו גם אבותינו: "אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של נכרים, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים" (משנה, ברכות ח', ו'). גם ביוון העתיקה, ברומא, בבריטניה וברחבי המזרח התיכון נהגו להשתמש בצמחים ריחניים כדי להקל על הצחנה השוררת בבתי הקברות Vickrey 1984:186-187)).

סיבות נוספות שצוינו, בסקר שערכנו, היו: "מאחר והמרווה היא צמח רפואה"; "מאחר והיא ירוקת עד"; "מתוך כבוד לנפטרים"; "הריח הטוב מטהר את הנפטר"; "כדי לברך את הנפטר"; "אנחנו שמים מרווה עבור הבַּרַכִּה البركة (ברכת האל). זה צמח קדוש ומבורך"; "הצמח ריחני, זה צמח אהוב ומכובד"; "אנחנו מטהרים את המתים במרווה וכן שותלים אותה עבור הריח הטוב" ו"היא מגרשת את השטן ואת עין הרע". 

 

המרווה המשולשת היא צמח נפוץ ומוכר כאחד מצמחי הרפואה החשובים והנפוצים והן כצמח אהוב לחליטה הנמצא בשימוש ביתי נרחב. למרות תפוצתה הרבה אין הצמח מוזכר לא בתנ"ך ולא בתלמוד, צמחים רבים נדירים ממנה מוזכרים ויותר מפעם אחת. אך עלינו לזכור שציון צמחים במקורות היהדות הוא מקרי למדי. 

השם "מרוא" נמצא בשימוש במרחב השפות שבין הודו לספרד כאשר הוא עשוי להתייחס הן לאזוב והן למרווה וגם לצמחים אחרים ממינים ומשפחות שונות. לאור המקורות השונים סביר להניח שהשם התלמודי "מרוא חיוורא" מתייחס לאזוב מצוי המקראי, שכיום אין עוררים על זיהויו. למרות המחלוקות באשר לזיהוי המרווה המשולשת במקורות העבר, הרי בקרב בני הארץ זהו צמח פולחן חשוב המשמש לגירוש עין הרע ומשתמשים בו בהרחבה בטקסי מעבר בחיי האדם.

 

לד'ר שרל'ה אורן על הארותיה, ד'ר יואל פרץ על הרשות להשתמש בתרגום, לד'ר ברברה בק (מדריד) על אימות המקורות בשפות שמיות עתיקות, לפרופ' בדרטין אייטאצ' (אנקרה) ולפרופ' תאודורה פטנידו (לסבוס) על הערות לשוניות הקשורות לפרסית, לטורקית וליוונית. לשמעון דדון, לנעם עביצל ולרותי טלמור על הרשות להשתמש בתמונותיהם.

 

אבן סינא, (1593) אלקאנון פי אלטב, רומא. 

אלאשבילי, עומדת אלטביב פי מערפת אלנבאת, דאר אלע'רב אלאסלאמי, בירות, 1995 (בערבית)

בן אריה ע. וי. רקובר.2007. צמח המרווה והטיפול בדרכי הנשימה. Israeli Family Practice 138

דפני א. וס.ע. ח'טיב. 2017. צמחים שדים ונפלאות. עולם חדש. תל-אביב 

דפני, א. 2010. עצים מקודשים בישראל. הקיבוץ המאוחד. תל אביב.

הראובני, א. 1930. צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא"י. הרפואה ד': 130-123

הראובני, נ. 1957. בסוד אילן ופרח. הוצאת דרורה הראובני. תל אביב. 

הראובני, א. 1933. המריה. לשוננו ה': 296-295.

הראובני, א-ה. (ללא תאריך) המוריות במנורת ישראל. תוספת מיוחדת לקוראי "במחנה גדנ"ע. מס' 5. 4 עמ'.

מונטנר, ז. 1969. ספר אסף הרופא. קורות ד' 443-389 

עדעלשטיין, ר.י. 1887. צמחי ארץ ישראל. האסיף לתקופת השנה. ד' 88-117.

עיסא בק, א. 1930 מועג'ם אסמאא אלנבאת, אלמטבעה אלאמיריה. קהיר (בערבית)

עמר, ז. 2012 . צמחי המקרא. ראובן מס. ירושלים.

פליקס, י. 1957. עולם הצומח המקראי. מסדה. רמת גן.

ציז'יק, ב. 1952. אוצר הצמחים. הוצאת המחבר. הרצליה.

רבינוביץ, א. 1917 .שמות צמחי ארץ ישראל. חוברת א'. הוצאת מורי בתי הספר העברים שבירושלם. ירושלם.

שולבוים, מ. 1880. ספר אוצר המלים הכללי. הכולל שרשי לשון העברית החדשה. מ. וואלף. לבוב.

Al’Isbili, Abulhayr. 2004. Kitabu cumdati tabib fi macrifati nnabat likulli labib (Libro base del médico para el conocimiento de la botánica por todo experto) Edición, notas y traducción castellana de J. Bustamante, F. Corriente y M. Tilmatine, Vol. 1. Editorial CSIC. CSIC Press.

Aumeeruddy, M.Z., Zengin, G. and Mahomoodally, M.F., 2018. A review of the traditional and modern uses of Salvadora persica L.(Miswak): Toothbrush tree of Prophet Muhammad. Journal of Ethnopharmacology, 213:409-444.

Budge, E.A.W., 1913. ed. Syrian Anatomy, Pathology and Therapeutics: Or, "The Book of Medicines.". Vol. 2. Oxford University Press, Oxford.

Canaan, T. 1928. Plant lore in Palestine superstition. Journal of Palestine and Oriental Studies 8:129-168. 

Crowfoot, L. and G.M. Baldensperger 1932. From Cedar to Hyssop. Sheldon Press, London

Dafni, A., Lev, E., Beckmann, S. and Eichberger, C., 2006. Ritual plants of Muslim graveyards in northern Israel. Journal of Ethnobiology and Ethnomedicine, 2(1), p.38.

Dafni, A., Petanidou, T., Vallianatou, I., Kozhuharova, E., Blanché, C., Pacini, E., Peyman, M., Stevanovic, Z.D., Franchi, G.G. and Benítez, G., 2020. Myrtle, Basil, Rosemary, and Three-Lobed Sage as ritual plants in the monotheistic religions: an historical–ethnobotanical comparison. Economic Botany, 74:330–355.

Dioscorides, P., 2017. De materia medica, Transl. Lily Y. Beck, Introduction by John Scarborough, third ed., revised. Olms-Weidmann, Hildesheim.

Drower, L.E.S., 1937. Mandaeans of Iraq and Iran. Brill Archive, Leiden.

Granquist, H. N. 1965 Muslim Death and Burial. Arab customs and traditions studies in a village in Jordan. Commentarum Humanarum Laterarum 34 1, Helsinki.

Halawany, H.S., 2012. A review on miswak (Salvadora persica) and its effect on various aspects of oral health. The Saudi Dental Journal, 24:63-69.

Hanauer, J.E., 1935. Folk-Lore of the Holy Land. Duckworth, London.

 Harvey H. 1976. Turkey as a source of garden plants. Garden History, 4: 21-42. The Gardens Trust.

Harrison, R.K., 1954. The biblical problem of hyssop. The Evangelical Quarterly, 26: 218-224.

Hawley,R., 2004. Hyssop in the Ugaritic incantation RS 92.2014. Journal of Ancient Near Eastern Religions, 4:29-70.

Hilan, C., Khazzakha, K. and Sfeir, R., 1997. Antimicrobial effect of essential oil of Salvia libanotica British Journal of Phytotherapy, 4:155-162.

Kahl, O., 2015. The Sanskrit, Syriac and Persian sources in the Comprehensive book of Rhazes. Brill, Leiden.

Karoly, L., 2014. A Turkic Medical Treatise from Islamic Central Asia: A Critical Edition of a Seventeenth-Century Chagatay Work by Subḥān Qulï Khan. Brill, Leiden

Kintzios, S.E. ed., 2000. Sage: the genus Salvia. Hardwood Academic Press. Amsterdam.

Lehmhaus, L. and Martelli, M. eds., 2017. Collecting Recipes: Byzantine and Jewish Pharmacology in Dialogue.Vol. 4. Walter de Gruyter GmbH & Co KG.

Löw, I., 1881. Aramaeische pflanzennamen. W. Engelmann, Leipzig. 

Löw, I., 1924. Die Flora der Juden, vol. II. W. Engelmann, Wien/Leipzig.

Levey, M. and Al, Khaledy .N., 1967. Medical Formulary of Al-samarqandi. University of Pennsylvania Press, Philadelphia.

Mahanani, E.S. and Samuel, S.V., 2016. MISWAK (Salvadora persica) as a Cleansing Teeth. Mutiara Medika: Jurnal Kedokteran dan Kesehatan, 7:38-42.

 Mahindru, S.N., 1992. Indian plant perfumes. Metropolitan, New Delhi.

Melamed, E.Z., 2005. Aramaic-Hebrew-English Dictionary of the Babylonian Talmud. Feldheim Publishers. Jerusalem

Meyerhof, M., 1918. Der Bazar der Drogen und Wohlgeruche in Kairo. Archiv fur Wirtschaftsforschung im Orient 1/40, 185/218 (Weimar).

Moldenke, H.N. and A.L. Moldelke.1952. Plants of the Bible. Ronald Press, New York.

Pirintsos, S.A., Bariotakis, M., Kampa, M., Sourvinos, G., Lionis, C. and Castanas, E., 2020. The therapeutic potential of the essential oil of Thymbra capitata (L.) Cav., Origanum dictamnus L. and Salvia fruticosa Mill. And a case of plant-based pharmaceutical development. Frontiers in Pharmacology, 11:1844. https://doi.org/10.3389/fphar.2020.522213

Rameshk M. and S.K. Khandani, 2020. Types of wound and wound healing from the perspective of traditional Iranian medicine. pp1-66 In: A Closer Look at Wound Infections and Healing. Ed. J.E. Keel. Nova Medicine and Health, New York.

Rivera, D., C. Obon, and F. Cano. 1994. The botany, history and traditional uses of three–lobed sage (Salvia fruticosa Miller) (Labiatae). Economic Botany 48:190–195.

Roberts, J.M., 1976. Belief in the Evil Eye in World Perspective. Columbia University Press. New York.

Valiakos, E., Marselos, M., Sakellaridis, N., Constantinidis, T. and Skaltsa, H., 2015. Ethnopharmacological approach to the herbal medicines of the “Antidotes” in Nikolaos Dynameron. Journal of Ethnopharmacology, 163:68-82. 

Vickery R. 1984. Plants, death and mourning, in: Plant-Lore Studies. Ed. R. Vickery. University College London, London.

Yaniv, Z., Dafni, A. and Palevitch, D., 1982. Labiatae as medicinal plants in Israel. In: Aromatic Plants pp. 265-269 In: Margaris, N.S., Koedam, A., Margaris, M.S. and Vokou, D. eds., Aromatic plants: basic and applied aspects: proceedings of an international symposium on aromatic plants (Vol. 7). Springer Science & Business Media. Springer, Dordrecht.

Yoeli-Tlalim, R., 2018. Exploring Persian Lore in the Hebrew Book of Asaf. Aleph (Jerusalem), 18: 123–146.

Zohary, M. 1982. Plants of the Bible. Cambridge University Press, Cambridge.