מתברר שבכל אחד מהמינים הללו טמונים "סודות"-תכונות נוספות וחשובות המספקות לנו מזון, מוצרי בריאות ,יופי, היסטוריה וגם סיפורי מתח.
ערבה
אין לה ריח ואין לה טעם, מסמלת את "עמך" – היהודי הפשוט.
עץ הערבה גדל ליד נחלים או מקורות מים בד"כ , נשיר מראהו לא מיוחד ולא מעיין וכך גם לא פריחתו או פריו. אולם בקליפת הגזע שלה, מצויה החומצה הסליצילית ממנה הפיקו את התרופה הראשונה מצמחים בטבע באופן מסחרי כבר בשנת 1897והיא החומר המרכזי באספירין, שהוא החומר הנמכר ביותר בכל הזמנים. האספירין הוא אב הטיפוס של משפחת נוגדי דלקת שאינם סטרואידים. פעילותו העיקרית היא מניעת היצמדות של טסיות הדם, משמש להורדת חום, לדילול דם ועוד. ייצור האספירין מסמל את תחילתו של עידן הפרמקולוגיה (מדעי הרוקחות) ושל תעשיית התרופות. (כיום מופק החומר באופן סינטטי)
לולב – (כפת תמר צעירה וסגורה )
בעל טעם (הפירות), אך חסר ריח, זהו אותו אדם בעל מעשים טובים אך אינו משקיע מזמנו ללימוד וקידום אמונתו בבורא
כולנו מכירים את פריו הטעים והמתוק של התמר, ואת העץ שכל חלקיו באים לידי שימוש במשק האדם, לקרוי גגות , אריגת מחצלות וסלים, יצירת מטאטאים ועוד.
פירות התמר אינם רק טעימים אלא גם בריאים.
הוא מכיל כמות גבוהה של ויטמינים, סידן, מגנזיום, אשלגן, סיבים תזונתיים, משפר את תפקוד המעיים, מכיל נוגדי חמצון מוריד את רמת הכולסטרול הרע בגוף. הוא מכיל סידן וזרחן המועילים לשיניים ולשלד ועוד ועוד.
הדס
בעל ריח אך חסר טעם, זהו אותו אדם שלומד, אך לא מצליח להוציא מלימודו את המעשים הטובים.
ההדס, שיח גדול או עץ קטן, גדל בר בצפון הארץ – מוגן.
עלי השיח מסודרים סביב הגבעול הצורה לא אחידה. בזוגת ובזמן עקה בשלשות ...
ואז הם כשרים ונקטפים (רק משדות מעובדים – לא מהטבע) כדי ליטול בהם את ארבעת המינים .
השמנים האתריים שהצמח מייצר כדי לשמור על עצמו מפני אכילת בעלי חיים מפיץ ריח נעים, המשמש לצרכי פולחן , יצור בושם ועוד.
הפירות הסגולים של ההדס יפים לבריאות, הם מכילים פלבונואידים ואנתוציאנינים המאזנים את לחץ הדם, משפרים את בריאות הלב, עוזרים במניעת זיהומים ומאטים את תהליכי ההזדקנות.
על שימושי ההדס בעת העתיקה, ראו את הכתבה של משה רענן .
באיים סרדיניה וקורסיקה מכינים ליקרים מפירות ההדס בשם "מירטו"
אתרוג מצוי
בעל טעם וריח, זהו האדם המלא בתורה ומעשים טובים, כלומר הוא גם משקיע זמן בלימוד התורה ומעמיק במושגים בתוך אמונתו
המרתק מכולם הוא סיפורו של האתרוג, בגלל ההיסטוריה שלו, גלגוליו והכספים הכרוכים בזיכיון להפצתו שגרמו למלחמות רוויות יצרים סביבו.
מחירו של אתרוג יכול להרקיע לעשרות ולמאות שקלים ליחידה, ואף יותר. מתייחסים אליו בחרדת קודש, הוא עלול להיפסל – אם נפצע, ז"א להיהפך לבל-מום ואז הוא פסול לברכה. מחירו נקבע מעבר להיצע נמצא באותה שנה בעיקר לפי מאפיינים אלה: גדלו, צורתו , צבעו, הקמטוטים והגבשושיות על פניו, וצורת הפיטם שלו .
"במשך מאות שנים גודלו בארץ אתרוגים בעיקר על ידי ערבים: בשכם, ביריחו, באום־אל־פחם ובכפרי הגליל. הפירות לא הצטיינו ביופיים, אבל היו עמידים והתקבלו בקרב רבני העדות השונות ככשרים ללא חשש הרכבה. התפנית הגיעה בשנות הארבעים של המאה ה־19, כשיהודי יפו קיבלו מתנה מרבני קורפו: משלוח של שתילי אתרוגים. אלו ניטעו בפרדסים שסביב העיר, ופירות נכנסו בהדרגה לשוק המקומי. האתרוגים החדשים היו ללא ספק בעלי הדר, אך האשכנזים פסלו אותם בשל החשש להרכבה, והקפידו להשתמש באתרוגי אום־אל־פחם והגליל. הספרדים, בתגובה, פסלו רבים מהזנים שגודלו בגליל ובשומרון"
(ההיסטוריה הבלתי מוכרת של האתרוגים)
הדם הרע שסבב סביב כשרות האתרוגים מקורו היה כלכלי.
מעניין שבשנים האחרונות נערכו בדיקות גנטיות לעשרות מיני אתרוגים מהארץ ומהעולם מורכבים ובלתי מורכבים, והתגלה כי הגנטיקה שלהם זהה, ז"א ההרכבה לא שינתה את המטען הגנטי שלהם... ותשקוט הארץ (?)
כיום נמכרים בישראל כ- 800,000 אתרוגים בנוסף לעשרות אלפי אתרוגים המיוצאים ליהודים ברחבי העולם.
המהדרים סוקרים אותו בזכוכית מגדלת שמא ימצאו בקליפתו נזק של כנימה או שריטה מיקרוסקופית.
בעבר היו בעיות טכניות להעביר למזרח אירופה אתרוגים מאיטליה קורפו או ישראל, לכן היו מקרים בהם קהילה הייתה רוכשת אתרוג אחד (או ערכה אחת של כל ארבעת המינים) , בד"כ באמצעות "הגביר" ואנשי הקהילה היו באים לבית הכנסת ומברכים עליו בתורנות , לעיתים משלמים סכום שהיה מכסה את הרכישה .
האתרוג הוא אחד מחמשת מיני ההדרים ממשפחת הפיגמיים שנמצאו בר בטבע: פומלו, מנדרין, אתרוג, קי-ליים וחלימי שנמצא בשנות השבעים במזרח אסיה ... האתרוג, מספרים החוקרים, איננו גדל בר במזרח התיכון, אבל כבר אלפי שנים שהוא תושב האזור, מקורו מהודו, הגיע למזרח כנראה ע"י הפרסים . בחפירות ארכיאולוגיות בדרום בבל נמצאו זרעים של הדר המתוארכים לתקופה השומרית – 4,000 לפנה"ס.
פרי האתרוג נחשב באותם ימים ליוקרתי במיוחד. הוא היה נדיר, מבוקש מאוד, ומסממני מעמדות האצולה. ודווקא את הפרי האקסקלוסיבי הזה הורתה ההלכה לכל יהודי לרכוש מדי שנה כאחד מארבעת המינים !!!
ד"ר לנגוט מצאה אבקת פרחי אתרוגים בדפנות בריכה בגינת ארמון עתיק ברמת רחל, והגיעה למסקנה שרק החל מהמאה הראשונה לספירה הפך האתרוג לחלק בלתי נפרד מחג הסוכות. למסקנה הזו היא הגיעה בין השאר משום שבספר נחמיה, בתיאור הצמחים הדרושים למצוות החג (ח, טו), מופיעים שלושת המינים האחרים – ואילו האתרוג אינו מוזכר. גם מתיאור החג בספר מכבים ב' (י, ו־ז) הוא נעדר. לפי הצעתה של לנגוט, כשהתורה חייבה כל אדם מישראל ליטול בחג "פרי עץ הדר", היא לא כיוונה בהכרח לפרי מסוים
פרחיו ריחניים וגם קליפת הפרי ריחנית, אלו השמנים האתריים המופצים ממנה, עד היום מצאו בקליפת האתרוג לא פחות מ-60 סוגי שמנים אתריים !
רבים מכינים מהאתרוגים בעיקר מקליפתם ריבות וליקרים.
בסין עצמה גילו את האתרוג וסגולותיו רק בסביבות המאה הרביעית לספירה, ואימצו אותו בהתלהבות. גידול האתרוג נחשב כמוצר צריכה המיועד לשכבה העשירה ביותר. כיום גדלים בסין עשרות זנים של אתרוגים, חלקם מגיעים עד לגודל של אבטיח. אחד הזנים הנפוצים מכונה "אצבעות בודהה" – שם שניתן לו בידי הנזירים הבודהיסטים שהביאו אותו לארצם לפני כאלף שנים
בתולדות הרפואה העממית שמור לו מקום של כבוד כסותר רעלים, כסם משלשל, כמעורר תיאבון, כמטהר לחלל הפה, כמועיל לכליות וכמשכך כאבי אוזניים. בתעשיית התמרוקים רקחו מקליפתו של האתרוג תכשירים לטיהור העור ולהבהרתו, ובמסגרת האמונות שלא יכולות להזיק המליצו עליו לגברים - להגברת הפוריות, ולנשים - כנגד עקרות. להריונית הבטיחו בן זכר בתנאי שתאכל את הפיטם. בעלי העץ ובאתרוגים שנותרו אחרי סוכות השתמשו לבישום ארונות ולהרחקת עש מהבגדים.
ולמה נזכרנו עכשיו אחרי סוכות באתרוג? כי עכשיו ישמחו "לשלם לנו" כדי שניקח אתרוגים
ונכין מהם ריבות או ליקרים.