הזית היה אחד מצמחי החקלאות החשובים כמקור למזון, לשמן ולעץ כבר לפני שנים רבות. הוא אחד מגידולי החקלאות הראשונים הקשורים בפיתוח החקלאות ומעבר מתרבות של לקטים נודדים לעובדי אדמה ביישובי קבע. ידוע שלא מעט מגידולי החקלאות הראשונים בויתו במזרח אזור הים-התיכון בראשית ההיסטוריה האנושית. העדויות הארכיאולוגיות הקדומות ביותר, על קיומם של הזיתים באזורנו, הן מחפירות באתר גשר בנות יעקב שבחלקו הצפוני של עמק הירדן, לרגלי רמת הגולן, מהתקופה שלפני 7,800 שנה. נמצאו שם חרצני זיתים, חתיכות מפוחמות של ענפי זית וגרגרי אבקה של זיתים. גם כיום הזית הוא צמח בר באזורנו ונמצאו עדויות לנוכחותו כחלק מהצומח הטבעי באזורי הגבעות וההרים כמעט בכל חופי הים-התיכון. במפה מס' 1 מצוינים, בצבע ירוק כהה, האזורים בהם גדל הזית כצמח בר. אבל הזית היה מאז ומתמיד צמח נדיר והיה לו רק חלק קטן בהרכב צומח הבר הים-תיכוני. הצבע הירוק-בהיר במפה מציין אזורים בהם גדל הזית בתרבות, שהם רחבים יותר מתחום תפוצתו הטבעי.
מחקרים גנטיים של אוכלוסיות הבר של הזיתים מעידים על כך שהן עברו הכלאות עם זיתי התרבות, ע"י אבקה שנפוצה ברוח למרחקים. לכן לא ניתן להגיע ממחקרים כאלה לקביעה חד-משמעית מה מקורם של הזיתים ששימשו בחקלאות הקדומה. מאמרים המבוססים על מחקרים גנטיים הציעו שהזית בוית בתשעה מקומות שונים ברחבי האזור הים-תיכוני. מחקר משנת 2013 הציע שהזית בוית גם במזרחו וגם במערבו של האזור הזה. אך אין אחדות דעות בין החוקרים מתחום הגנטיקה לגבי ההיסטוריה של ביות הזית.
מובן שלא רק גנטיקאים אלא גם ארכיאולוגים התעניינו במקורות של הזית כצמח חקלאות. שיירים של חתיכות עץ זית מהווים את הרוב המכריע של שיירי עץ מפוחמים שמוצאים בחפירות ארכיאולוגיות באזורנו. נראה שעצי זית שימשו את בני האדם לבערה, לייצור כלים שונים וכד'. עד היום ידועה התעשייה של תכשיטים וחפצי נוי מעץ זית. הארכיאולוגים משערים שמקורם של חומרי עץ אלה בגיזום של העצים שגדלו בכרמי זיתים בקרבת מקומות היישוב. לפי עדויות כאלו, מאתרי חפירות רבים, הוצע שהזית בוית לראשונה במזרח האזור הים-תיכוני בדרומו (בארץ ישראל) או בצפונו (בטורקיה).
לאור חוסר הבהירות לגבי שאלת מקורה של תרבות גידול הזית בידי בני האדם, לפי המחקרים שנסקרו לעיל, פנו דפנה לנגוט ועמיתיה לשיטת מחקר אחרת הקרוי פָּלִינוֹלוֹגְיָה (Palynology). המחקר הפלינולוגי עוסק בחקר תפוצתם של גרגרי אבקה של צמחים במשקעי קרקע מתקופות קדומות באגמים וביצות. לגרגרי האבקה דופן קשה העשוי חומרים עמידים מאוד שאינם נפגעים בהשפעת תנאי הסביבה ואינם מתפרקים ע"י חיידקים או פטריות, כמו חומרים אחרים ממוצא צמחי. גרגרי האבקה שומרים על צורתם המיוחדת וניתן לזהות את הצמחים שהפיצו אותם. הפלינולוגים בודקים גרגרי אבקה מלפני מאות אלפי שנים וקובעים לפיהם את הרכב הצומח בעבר במקומות שונים. השינויים בכמויות ובהרכב גרגרי האבקה שהם מוצאים מעידים על שינויים בהרכב הצומח שיכולים לנבוע משינויי אקלים או סיבות אחרות, כמו הפצה של צמחים בידי בני האדם.
במחקר זה נבדקו גרגרי האבקה מאתרי מחקר ב-23 מקומות ברחבי האזור הים-תיכוני (הם מצוינים במספרים במפה מס' 1), מישראל עד ספרד. הנחת המחקר הייתה שעלייה גדולה ומהירה בכמויות גרגרי האבקה של זיתים, שאיננה מלווה בעלייה בכמויות האבקה של עצי חורש אחרים, היא עדות לנטיעה של כרמי זיתים בידי האדם ואיננה תוצאה של שינוי אקלימי.
הממצאים מראים עלייה גדולה בשכיחותם של גרגרי אבקה של זית בארץ ישראל, במשקעים מהחולה, הכנרת וים-המלח בערך לפני 6,500 שנה. משקעי ים-המלח מייצגים את גרגרי האבקה שהגיעו עם זרמי המים מכל אגן הניקוז של הירדן ולא רק מסביבת המדבר הקרובה. מאוחר יותר הייתה ירידה בכמויות גרגרי אבקה אלה ועלייה גדולה נוספת בתקופת בית שני, לפני 2,400 שנה, המעידה גם היא על גידול בנטיעות עצי הזית.
תוצאות ניתוח הממצאים מכל אתרי המחקר מוצג במפה מס' 2. המספרים מציינים את המועד (בשנים לפני היום) בו הופיעו כרמי הזיתים בכל מקום ומקום. ניתוח זה מצביע על-כך שהזית בוית לראשונה בארץ ישראל וממנה התפשטו גידולי הזיתים צפונה ומערבה לכל אזור הים התיכון במשך כמה אלפי שנים לאחר מכן. התפשטות זאת הייתה כרוכה, ככל הנראה, בהעברה של הטכנולוגיה של גידול הזיתים והפקת השמן ואולי גם בהעברה של חומרי ריבוי כזרעים או ייחורים של זנים בעלי פירות איכותיים או יתרונות חקלאיים אחרים.
מקור:
Langgut D, et al. (2019) The origin and spread of olive cultivation in the Mediterranean Basin: The fossil pollen evidence. The Holocene 29(5):902-922