באזור הים-תיכוני, רבים מהזרעים שהבשילו בתחילת הקיץ או במהלכו, נובטים בסתיו. היתרון בנביטה בעונה זאת ברור. יש סיכויים גדולים לשמירה על רטיבות הקרקע בחודשי הסתיו והחורף. באקלים שלנו, יש גם סיכויים טובים לימי שמש וטמפרטורות המתאימות לצמיחה, שיאפשרו אפילו לקצרי החיים שבין הצמחים להשלים את מחזור חייהם עד סוף החורף, לפרוח ולייצר זרעים, שיבטיחו את המשך קיום המין, לפני הקיץ הבא.
כיצד מכוונים הזרעים את הנביטה בדיוק לעונה זאת? התשובה לשאלה זאת מורכבת מתגובות לתנאי סביבה ותהליכים פנימיים שמתרחשים בזרעים עצמם. לאחר ההבשלה, רבים מהזרעים נכנסים לתרדמה ואינם מוכנים לנביטה, גם אם מספקים להם את התנאים המתאימים של רטיבות וחום. תהליכים מולקלאריים המתרחשים גם בתוך הזרעים היבשים, הם המכוונים את הזרעים לנביטה בעונה המתאימה. תהליכים אלה גורמים לכך שהזרעים "מתעוררים מהתרדמה" והם מוכנים לנביטה כאשר יהיו בתנאים המתאימים. כאן נכנסים לפעולה תנאי האקלים, הגשם ומחזורים יומיים של טמפרטורות קרקע, אשר מהווים את התנאים הדרושים לנביטה.
הנביטה מתחילה בספיחת מים ותפיחה של הזרע, אחריה מתחילים תהליכים של גדילת תאים של העובר וחלקים אחרים של הזרע. הנביטה מסתיימת בבקיעת השורשון מקליפת הזרע. משלב זה ואילך ממשיכה הצמיחה של השורשון כלפי מטה, לעומק הקרקע ושל הנצרון כלפי מעלה. יש נבטים המעלים את הפסיגים אל מעל לפני הקרקע, ע"י התארכות החלק התחתון של הגבעול שנקרא "תת-פסיג". באלה הפסיגים מוריקים ולא רק שמספקים לנבט הצעיר את חומרי התשמורת שנאגרו בתוכם, אלא מבצעים פוטוסינתזה ומספקים לו סוכר שהם מייצרים.
בגלריית התמונות מוצגות מספר תמונות של נבטים המעלים את הפסיגים מעל לפני הקרקע שבהם מסומנים הפסיגים בחיצים אדומים. הנבטים הם של צמחים ממשפחות שונות שבכל אחת מהן יש לפסיגים צורה אופיינית אחרת. נבט האורן מעלה גם הוא את הפסיגים מעל לפני הקרקע אך הם מחולקים למספר אונות כך שנראה כאילו יש לו פסיגים רבים. האלון מייצג את קבוצת הצמחים בהם הפסיגים נשארים בתוך קליפת הזרע מתחת לפני הקרקע ורק הנצרון הצעיר עולה מעל לפני הקרקע.
האם כל הזרעים הנמצאים בקרקע נובטים בסתיו? מסתבר שלא כך הדבר. חלק ניכר מהזרעים נשארים רדומים ולא נובטים בשנה הראשונה לאחר הבשלתם, למרות שהם לא נפגעו ויכולותיהם לצמוח נשמרו. הזרעים שלא נובטים הם אלה הבונים את "בנק הזרעים" הנמצא בקרקע שממנו יכולים לנבוט כל שנה עוד ועוד זרעים, גם במקומות שמהם המין נעלם או הושמד ע"י מזיק או תנאים קיצוניים. מחקרים שעסקו בכך, ובודדו פיסת קרקע כך שלא יתווספו אליה זרעים חדשים, הראו שהנביטה מתוך בנק הזרעים שבקרקע באותו מקום עשויה להימשך עשרות שנים.
כשנחקרו אחוזי הנביטה של זרעים של צמחי בר, נמצא שברבים מהם הנביטה לא עולה על 40-30 אחוז. שאר הזרעים נשארים בקרקע ומחכים להזמנות נוספת. מה היתרון בכך? לכאורה ככל שיש יותר זרעים כדאי שיהיו יותר נבטים והאוכלוסייה תתפתח במלוא המהירות. ההסבר הוא מהתחום של "ניהול סיכונים". אנחנו יודעים שבאקלים כמו שלנו, גשמי סתיו לא מבטיחים בהכרח המשך חורף גשום ועונת גשמים רצופה. ראינו בשנים האחרונות מקרים של עצירת גשמים לחודש או חודשיים בתחילת החורף, לאחר סתיו גשום. בעונות כאלו עלולה לחול לתמותה של כל הנבטים הצעירים באותה שנה. בראייה רחבה ניתן לקבוע שככל שכמות הגשמים הממוצעת קטנה יותר, הסיכוי לגשמים מדי עונה הוא נמוך יותר. אנחנו מכירים את אזורי המדבר שבהם יכול שלא ירדו גשמים מספר שנים ולאחר מכן יהיו שיטפונות חזקים. לכן פיזור הנביטה על פני מספר שנים, מגדיל את הסיכוי של הצלחת המין להתקיים לאורך זמן לנוכח סכנות של עצירת גשמים או פגעים אחרים כמו שרפות, או מחלות שעלולות לחסל את כל הנבטים שבשטח. יתרון נוסף של פיזור הנביטה על-פני תקופה ארוכה הוא בהגדלת הסיכוי להפצת הזרעים למרחק. הרי כל צמח מייצר מספר זרעים גדול בדרך כלל, לו כולם היו נובטים באזור בו נוצרו הצפיפות שלה הייתה עולה ורובם לא היו מצליחים לגדול, או שהיו חלשים מאוד כתוצאה מתחרות ביניהם. לכן פיזור הזרעים למרחקים מהווה יתרון המגדיל את סיכויי ההישרדות של המין ומגדיל את יכולתו להשתלט על שטחים גדולים יותר ויותר. ככל שמין יצמח באזור נרחב ומגוון יותר הרי סיכוייו לשרוד. דחיית מועד הנביטה מגדילה את סיכויי הזרע להיות מוסע למרחקים גדולים יותר ולהתרחק מהמקום בו נוצר.
פיזור הנביטה של הזרעים על-פני מספר שנים מתאפשר על-ידי חומרים מעכבי נביטה שנמצאים בזרע עצמו או בקליפות העוטפות אותו. רק פירוק של חומרים אלה או שטיפה שלהם תביא את הזרע למצב בו הוא יכול לנבוט. בין צמחי המדבר ניתן למצוא כאלה שהזרעים שלהם מצוידים ב"מד-גשם" אשר דורש כמות גשמים מספיק גדולה, שתשטוף את מעכבי הנביטה, המבטיחים שהזרע לא ינבוט לאחר כל גשם קל אלא רק לאחר שהשטח קיבל כמות גשמים מספקת שלא תתייבש במהירות, אלא תאפשר לנבט להתפתח.
ובכן, התשובה לשאלה "לנבוט או לא לנבוט?" איננה חד-משמעית. אמנם, כל זרע כדאי שינבוט אבל לא בהכרח לאחר שהוא נרטב בפעם הראשונה. סיכויי הצלחת המין גדולים יותר אם נביטת הזרעים שלו מפוזרת בזמן ובמרחב וכל שנה רק חלק מהזרעים נובטים והאחרים ממתינים בקרקע לנסות את מזלם בעונה אחרת.