משפחת האברתיים בסדרת הרב-רגלאים (Polypodiales, הסדרה הגדולה במחלקת השרכים, אשר אליה משתייכים יותר מ-80% ממגוון מיני השרכים ובה לפי PPG I, שיטת החלוקה הטקסונומית החדשה, 6 תת-סדרות, 26 משפחות, יותר מ-250 סוגים ויותר מ-8,700 מינים), כוללת 5 תת-משפחות, 53 סוגים ויותר מ-1200 מינים.
המשפחה קרויה על שם הסוג אברה, Pteris, השם היווני העתיק ל"שרך". שם קדום זה גזור מהמילה היוונית pteron - "נוצה", "כנף", על שום העלים המנוצים ברבים ממיני השרכים ומכאן נגזר גם שמם העברי של הסוג והמשפחה [אברה היא כנף: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ (דברים ל"ב, י"א)]. השם אברה נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1931) כשמו העברי של הסוג Pteridium (היום אברנית, השייך למשפחה אחרת - דנשטטיים) ורק במהדורתו השניה, שראתה אור בשנת תשי"ג (1953) נעשה שימוש בשם זה לסוג Pteris, כנהוג כיום. לפני כן, במילון "ילקוט הצמחים" של ועד הלשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930), כונה הסוג "נִשְׁרָה". באנגלית מכונה המשפחה לעתים "משפחת שערות-שולמית", Maidenhair Fern Family, משום שהסוג שערות-שולמית על משפחתו (משפחת שערות-שולמית, Adiantaceae) אוחד עם משפחת האברתיים.
המאובנים הקדומים ביותר של רב-רגלאים תוארכו כבני יותר מ-200 מיליון שנה, התקופה שבין עידני הטריאס והיורה ומשערים כי ההתפצלות של האברתיים בתוך סדרה זו חלה בתחילת עידן הקרטיקון העליון, לפני כ-100 מיליון שנה, לאחר התפתחותם של צמחי הפרחים. תפוצתם קוסמופוליטית, אך הם נפוצים בעיקר באזורים טרופיים וצחיחים.
האברתיים הם צמחים לא גדולים, רב-שנתיים, רבים מהם גדלים על סלעים, אחדים אפיפיטיים (גדלים על ענפי עצים). הגבעולים זוחלים כקני-שורש, מכוסים קשקשים כהים או שערות. במינים רבים ניצני העלים הצעירים גלולים כסליל חלזוני (circinate) הנפרש עם ההתבגרות. הפטוטרות ירוקות, או כהות, לעתים-קרובות בוהקות, בסיסן מכוסה קשקשים ובהמשכן הן קירחות. העלים מחולקים (fronds), מנוצים 6-1 פעמים, לעתים האונות נראות כעלעלים הנישאים על פטוטריות. הפטוטרות, הפטוטריות, ציר העלה ואונות העלה מכוסות בשערות דקיקות, קשקשים, או אבקה קמחית לבנה, או צהובה. עורקי אונות העלה מקבילים, או מסועפים דו-קרנית. המנבגים מקובצים לצברים (sori), הערוכים לאורך העורקים או בקצה אונות העלה, בצידם התחתון של הטרפים ובמקרים רבים מצטופפים עם ההתבגרות ובמינים אחדים עשויים לכסות את מירב שטח הטרף. המנבגים בדרך-כלל נישאים על גבעולון. בשפתם החיצונית טבעת (annulus) אנכית (לעתים-רחוקות אלכסונית), הנראית כהמשכו של הגבעולון, עשויה שורת תאים, המתכווצים ונרפים כתוצאה מכניסת ואיבוד מים משטח פניהם החיצוני, עד שהטבעת נקרעת והנבגים מתפזרים. כל מנבג מכיל 32 או 64 נבגים אחידי צורה וגודל. צברי המנבגים מוגנים לעתים על-ידי גלילת שולי העלה על פני שטח המנבג, כתחליף לקשקש-מגן, המצוי במשפחות אחדות של שרכים ונקרא "ציפית" (indusium), באופן היוצר "ציפית-מדומה" (false indusium). עם נביטת הנבג מתפתח על פני הקרקע גמטופיט זעיר, ירוק, כלייתי או לבוב, קירח, הנושא על פני שטח היצע התחתון את איברי המין הזכריים והנקביים (אנתרידיה וארכגוניה, בהתאמה).
מינים אחדים (בעיקר מהסוג אברה) משמשים כצמחים קולטי ארסן בתהליכי טיהור של זיהומים אקולוגיים. אחדים ממיני האברתיים משמשים להכנת משקאות בתרבויות שונות. במיני שערות-שולמית השתמשו בשבטים אינדיאניים כשיקוי נוגד שיגרון ולטיפול בעקיצות פרוקי-רגליים. מינים רבים של אברתיים משמשים כצמחי גינון ונוי נפוצים.
בישראל מיוצגת משפחת האברתיים על-ידי 4 סוגים: אברה, חשפונית, שערות-שולמית - בכל אחד מין יחיד ושרכרך, שבו 2 מינים מקומיים.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
