מחקרים ארכיאולוגיים הראו שטופחי בר היו בשימוש האדם מזה 9000 שנים בערך, בעיקר כמזון להם ולבעלי חיים שהם גידלו. לדוגמא, נמצאו עדויות שטופח מצוי, טופח שעיר וטופח עדין שימשו למאכל במצריים העתיקה.
גם החפירות באתרים שונים בישראל הראו כי לטופח ספרדי, טופח זקוף וטופח ירושלים הייתה חשיבות תזונתית-כלכלית בתקופת הברזל המאוחרת. לטופח גדול הייתה חשיבות רבה מאוד והוא שימש כחלק ממתנות מלכותיות.
בחברות המסורתיות וברפואה העממית נודעו שימושים רבים לטופחי הבר, במיוחד כמזון, אבל גם להקלה על כאבי שיניים, טיפול בשלשול ודיזנטריה. מחלקים שונים של הצמחים הכינו רטיות לטיפול בפצעים. באופן מוזר מיני הבר מהסוג טופח הגדלים בארץ זכו לפרסומים מועטים יחסית בספרות המדעים.
אחת הפעילויות הבולטות של צמחים אלה היא היותם אללופתיים (Allelopathic, אנטיביוזה, שהיא ההפך מסימביוזה) כלפי צמחים אחרים, במיוחד יַרְבּוזיים, שהם בעצמם אללופתיים חזקים. מניסיון אישי אעיד כי פרט של ירבוז מופשל (Amaranthus retroflexus) שגדל אצלנו בגינה מנע לחלוטין את הפריחה של צמחי פלפל חריף, שהגיעו לגובה מרשים. רק לאחר עקירת הירבוז, צמחי הפלפל פרחו תוך יומיים והתחילו להניב פרי.
המחקר המודרני גילה מספר גדול של חומרי מזון מעולים בטופחי הבר של ישראל. אלה שגדלו בסביבה כפרית מכירים את הטעם הנפלא של: טופח אדום, טופח נאה וטופח ריסני. צמחים אלה נאכלו בהנאה ע"י בעלי החיים, וגם אנחנו אכלנו את הפרחים, העלים והגבעולים של צמחים צעירים.
אחד החומרים האלה Laricitrin הנודע בסגולותיו כנוגד-חימצון חזק וכמעכב התפתחות סרטן. חומר זה נמצא גם בענבים ויין.
יחד עם זאת, בכמה מיני טופח כמו טופח חד-שנתי, נמצאו ריכוזים משמעותיים של החומר המכונה בקיצור ODAPβ- שאכילה של חומר זה בכמויות גדולות ולאורך זמן גורמת להפרעה עצבית שנקראת טופחית (Lathyrism).
לכן, לפני יציאה לליקוט ואכילה של טופחים, יש לוודא בעזרת אנשי מקצוע אילו מינים הם ואם אינם מכילים כמויות זניחות של חומר זה.
כתב: ד"ר עבד עזב
