הגולן משתרע לאורך של 60 ק"מ בלבד מצפון לדרום, אך בתוך תחום זה חלים שינויים חריפים בצמחיה. מובן כי שינויים אלה הם ביטוי לשינויים הגדולים ברום: בצפון מגיעים פני הרמה עד 1,100 מ' מעל פני הים, והרי-הגעש מתנשאים עוד 100 מ' ויותר מעל זה; ואילו בדרום פני הרמה הם ברום 350 מ', והמדרונות לכנרת ולירמוך יורדים עד 200 מ' מתחת לפני הים. יתכן שגם להפרש ברוחב הגיאוגרפי, אף שהוא זעום, יש השפעה, ובודאי גם לגורמים נוספים שטרם איתרנו.
מכל מקום אין ספק כי דרום הגולן הוא אזור המתייחד בקוי-אופי בוטניים השונים הרבה מאלה של צפון הגולן ומרכזו. מבחינות אחדות מסתמן דמיון רוחבי: צפון הגולן דומה לגליל העליון, ואילו דרום הגולן – לגליל התחתון ולגלבוע (כפי שמעיד בין היתר איריס הגלבוע הגדל בשני אזורים אלה).
דרום הגולן, ובמיוחד מדרונותיו כלפי הכנרת והירמוך, עשירים במינים המוגדרים כמדבריים או כמעט-מדבריים כמו רותם המדבר, מלחית אשונה, קרקש קיליקי, בצלציה ארצישראלית, עדעד תכול, טופל אדום.
גם בעולם החי בולטים באזור זה יסודות מדבריים, כמו למשל הצפור שחור-זנב ממשפחת הקיכליים, והקורא ממשפחת הפסיוניים. פריחת הסתיו בגולן, ובארץ כולה, מורכבת מצמחים שהתמחו לפרוח דווקא בסתיו, וכן מקבוצות אחדות נוספות: פרחי-קיץ שטרם הבחינו שהקיץ נגמר (קיטה רותמית, צפורנית מצויירת); צמחים של שולי-מים ושולי-דרכים (טיון דביק, חסת-המצפן, שומר פשוט); צמחי שדות (ארכובית שבטבטית, עוקץ-העקרב האירופי ( ; פרחי-חורף שהקדימו )זלזלת הקנוקנות, דודא רפואי, נרקיס מצוי ( ; ופרחים הפורחים כל השנה (מקור החסידה הרומאי).
הקבוצה המיוחדת לעונה זו, שרבים ממיניה מתהדרים בפרחים בולטים ויפים, היא קבוצת הגיאופיטים שלמדו להפריד בין עונת הצמיחה לעונת הפריחה, ודאי בין היתר בזכות מאגר המזון התת-קרקעי שלהם, שהוא-הוא המגדיר אותם בתור גיאופיטים, והוא גם המאפשר להם לצרוך משאבים לאו-דווקא בעונה שמשאבים אלה נוצרים. החצב הוא הבולט, המפורסם והמקדים בפורחי הסתיו, אך מבחינתו אין יחוד לדרום הגולן. לעומת זאת מצטיין הגולן בפריחה מרהיבה במיוחד של חלמונית גדולה. החלמונית פורחת כאן, כדרכה, בריכוזים-ריכוזים, שכל אחד מהם קטן בשטחו ועשיר בצפיפותו. הריכוזים האלה פרושים בדרום הגולן על פני מגוון של בתי-גידול, שקשה למצוא להם מכנה משותף.
יצויינו כאן ריכוזי החלמוניות של מצפה-האון ושל מבוא-חמה במדרון היורד ישירות מזרחה לכנרת, הריכוז במדרון היורד משלוחת ג'ידיה לנחל אל-על, ואלה של נחל מיצר במדרון היורד דרומה לירמוך; אך דומה כי הריכוז הצפוף והמרשים ביותר הוא זה שליד מושב נאות-גולן. הוא משתרע על שתי גדותיו של ואדי אבו-זייתון הצופה לסוסיתה ונשפך אל נחל עין-גב. אמת, ברוב הריכוזים האלה גדלה החלמונית בקרקע דומה: בזלת, סמוך למחשופים של סלעי-משקע. מכאן יכולנו לשער כי בית-גידולה הוא בקרקע-מעבר בין בזלת לגיר או לקירטון, באקלים של סְפָר האזור הימתיכוני לעבר המדבר, ברום של 200–300 מ'. אולם פורעים את התמונה ריכוזי החלמוניות שבהר חוזק (בזלת נקיה, רחוק מסלעי-משקע, ובאקלים ימתיכוני טיפוסי, ברום של 1,100 מ'), וכמובן החלמוניות של הר החרמון, הגדלות על גיר באקלים הררי ברום שבין 1,300 ל-2,300 מ'. אחותה הצנועה, החלמונית הזעירה, מפורסמת פחות. היא נחשבת לצמח נדיר ממערב לירדן, ואילו בגולן היא נפוצה למדי, אף כי לא בריכוזים כה מוגדרים כמו החלמונית הגדולה.
אינני מכיר מקום טוב יותר לפגוש את החלמונית הזעירה מאשר שלוחת ג'ידיה מדרום לנטור, שלוחת-רמה הכלואה בין הקניונים העמוקים של נחל סמך ונחל אל-על. אותה שלוחה היא גן-עדן לגיאופיטים-של סתיו (וגם לכלניות בחורף, וגם לצבאים). התופעה המרהיבה ביותר היא המרבדים הצפופים של סתוונית ירושלים. פרח גדול זה עולה כאן בהמוניו על פני שטחים נרחבים ומשמח את לבם של מטיילים גם אם אין הם חובבי-בוטניקה מושבעים. בתוך המרבדים האלה עולים, לשם גיוון, גם פרחים צנועים יותר, כמו בן-חצב סתווני, כדן קטן-פרחים, שִׁנָּן עב-שורש, וכאמור – גם חלמונית זעירה. פקעת בעומק גדול (40 ס"מ!) אִפְשֵׁר לסתוונית ירושלים להחזיק מעמד אף בשדות שהיו מעובדים בשיטות מסורתיות. אם נזכור כי בסיס הפרח יושב על הפקעת ממש, בעוד ראשו מבצבץ מעל לפני הקרקע – נבין כי צינור-הפרח מקשר לאורך כל אותה דרך ארוכה בין הפקעת לעלי העטיף, היינו אורך הפרח מגיע לכדי 40 ס"מ! כיום בולטת סתוונית ירושלים גם בבית-גידול נוסף, זמין יותר לנוסעים ברכב – בצדי-דרכים. אולם הסתוונית ההדורה ביותר היא ללא ספק סתוונית התשבץ. מין זה איננו גדל כלל ממערב לירדן, ותחומו העיקרי אצלנו הוא צפון הגולן, אך שוליו מגיעים גם לכאן. השם מעיד על דגם שתי-וערב אלכסוני של עורקים בסגול כהה על רקע ורוד או סגול בהיר. לכאורה יש סימן נוח להבדיל בין שני מיני הסתוונית: לא רק שעלי העטיף של סתוונית הפסיפס משובצים בעורקים כהים, אלא גם המאבקים צבעם חום-סגול, בניגוד לאבקנים הצהובים של סתוונית ירושלים. אולם יש פרטים שקשה להחליט לאיזה מין לשייך אותם. אתר-פריחת-סתיו מיוחד במינו הוא המדרון היורד מקיבוץ מבוא-חמה מזרחה לעבר הכנרת. כמעט כל פורחי-הסתיו חברו כאן יחד. החלמונית הגדולה מלווה כאן ברקפות הפורחות כבר בנובמבר. הרקפות האלה מרנינות את העין לא רק בחן המפורסם של רקפות בכלל, אלא גם בכך שהן גדלות כאן במגוון צורות: יש בהירות ויש כהות יותר; יש המוציאות את פרחיהן בשעה שאין להן עדיין עלים, אחרות (כמו הרקפות ברוב יתר אזורי הארץ) מקדימות ומוציאות עתה את עליהן בלי להוציא עדיין פרחים, ואחרות הוציאו כבר גם עלים וגם פרחים, כאילו כדי לסתור תיאוריות שהופרחו כאילו נוהגים פרחי-סתיו, ורקפות מקדימות בכללם, לפרוח תמיד ללא עלים, ולהוציא את עליהם רק אחרי הפריחה.
מין נוסף הפורח לפעמים עם עלים ולפעמים בלעדיהם הוא סתוונית היורה. מין צנוע ושכיח זה מוכר היטב מכל אזורי הארץ. אולם כדי שלא נזלזל בו ליד פרחים גדולים יותר, מצטיינת פריחתו במבוא-חמה בשפע של גוונים, מורוד כהה הנוטה לסגול ועד ללבן צחור. הכרכום הוא סוג מיוחד, עשיר במינים, ואחדים מהם תורבתו וגדלים בגינות. ברוב אזורי הארץ אנחנו מכירים רק מין אחד – הכרכום החורפי, שעלי-העטיף שלו לבנים, עם מעט עורקים סגולים בצִדם החיצון. רק בקצה-צפונו של הגליל גדלים מינים נוספים, מהם שעלי-העטיף שלהם מתהדרים בגוני ורוד-לילך-סגול, כגון הכרכום הנאה, ששמו נאה לו. בגולן גדלים מינים נוספים רבים: כרכום נאה וכרכום צהבהב, כרכום חרמוני וכרכום גיארדו. במבוא-חמה פורח בסתיו מין יפה מאד של כרכום, שעלי העטיף שלו מצטיינים בגוון סגול הנוטה לכחול, מצוייר בעורקים כהים בדמות שְׂבָכָה, ואכן שמו כרכום השְׂבָכָה (אם כי שמו זה נִתן לו בגלל סיבה אחרת, בגלל קליפות הבצל שלו, הנראות כרשת או כשבכה).
איך נבחין אם הפרח הוא של כרכום או של סתוונית? בשביל זה צריך לגחון על הארץ (הן לקטוף אסור!) ולספור את האבקנים: לסתוונית ששה אבקנים, לכרכום רק שלושה. רוב פרחי הסתיו מתאפיינים בששה עלי עטיף. החוקרים מתלבטים אם אלה במקורם עלי-גביע, או עלי-כותרת, או ששלושת החיצוניים בהם הם עלי-גביע ושלושת הפנימיים הם עלי-כותרת. כדי להתחמק מהכרעה מכנים אותם בשם משותף – עלי עטיף. הצמחים שיש לפרחיהם שחלה תחתית (כמו החלמונית למיניה) הוצבו למשפחת הנרקיסיים; אלה שיש לפרחיהם 3 אבקנים – למשפחת האיריסיים; ואילו הרוב, אלה שיש להם ששה אבקנים ושחלה עלית – למשפחת השושניים.
אסיים במין שאין לפרח שלו עלי עטיף כלל – לא עלי גביע ולא עלי כותרת, ועם זאת הוא בולט לעין בזכות המתחל – מין עטיפה גדולה העוטפת את כל פרחיו, או מעין עלה-כותרת ענק יחיד – האחילוף. במשפחת הלופיים התפתחה תפרחת מיוחדת, המושכת מאביקים בעיקר בזכות הריח המופרש מהתפרחת. עם זאת מצטיין ה"פרח" בצבע כהה, חם וקטיפתי. במבוא-חמה (וגם במקומות אחרים באזור) אפשר להתקל באחילוף הגליל, הנראה כפרח של לוף קטן ללא עלים.
