על הנביטה
עמרם אשל

שלא כמו בארצות הצפון, בארצנו הסתיו הוא עונה בה מתחדש הצומח, הוא פתיחתה של עונת החורף הלחה. הסתיו הוא עונת הצמיחה המתחדשת לאחר תקופת היובש הארוכה של הקיץ. ראשונים להופיע ממעבה האדמה הם "מבשרי הסתיו" הפורחים מתוך האדמה היבשה. להווה ידוע שפרחיהם נוצרו עוד באביב הקודם וחיכו חבויים בבצליהם, עד שיעבור הקיץ.
השינוי הבולט ביותר בנוף מקורו בנביטה של הצמחים החד-שנתיים. השטחים שהיו צבועים בצהוב וחום של הצומח היבש והאדמה החשופה, מתכסים פלומה ירוקה עדינה. מאגר הזרעים החבוי בקרקע נכנס לפעולה מהירה. הנבטים הצעירים שולחים שורשים דקים המתארכים ומנסים להגיע במהירות לעומק ועליהם בוקעים את פני הקרקע. תהליכי האבולוציה בררו בעבר את אלה המוכנים לאפשרות של עצירת גשמים לאחר היורה, כפי שידענו כאן לא שנה אחת. לכן יש יתרון להעמקת השורשים לשכבות העמוקות ולצמיחה המהירה.
מנגנון נוסף, שנועד למנוע את הסכנה של השמדת כל האוכלוסייה במקרה של בצורת מתמשכת, הוא פיזור הנביטה. מבין הזרעים הרבים שנמצאים בקרקע, רק חלק נובטים כל שנה. האחרים שומרים על חיוניותם לשנים הבאות, למקרה שהשנה לא תהייה מוצלחת. הדבר דומה לאדם חסכן ששומר לו מטמון לעת צרה ואיננו משקיע את כל כספו בהזדמנות הראשונה הנקרית פניו.
תהליך הנביטה מתחיל, בבקיעת השורשון מתוך קליפת הזרע. בכך דומים כל הצמחים. לשלב הבא של פריצת הניצרון (אותו חלק שיגדל גבעולים, עלים ובהמשך פרחים ופירות).
יש כמה אסטרטגיות שתורמות לשמירה על חומרי התשמורת שבזרע ולהגנה על הקודקוד והרקמות הרגישות שבראשו. אנו מבחינים בהן לפי מעמד הפסיגים-אותם חלקים של הזרע,...  הדגניים למשל, הם מקבוצת החד-פסיגיים, בעלי פסיג אחד בכל זרע.
הפסיג שלהם הוא החלק הפעיל שבזרע אשר מפרק וסופג את חומרי התשמורת השמורים בו ומעביר אותם לחלקי הנבט המתפתח. אותו פסיג איננו מתגלה כלל לעין ונשאר חבוי כחלק מיקרוסקופי בתוך קליפת הזרע. בזרעי צמחים ממשפחות אחרות של החד-פסיגיים, השושניים למשל, חומרי התשמורת נמצאים בפסיג שגדל בזמן הנביטה ופורץ אל מעל לפני הקרקע כשהוא נושא את קליפת הזרע בקצהו. פסיג זה מוריק ומשמש כעלה המטמיע הראשון של הנבט. צורתו גלילית והעלים האמיתיים בוקעים מבסיסו. בתנאים קשים זה יהיה העלה היחיד שיצמח הנבט בשנתו הראשונה.
מבנה הזרע של הדו-פסיגיים מוכר לכל מי שמפצח בוטנים. שני החצאים המעוגלים של הזרע הם הפסיגים, המכילים את חומרי התשמורת. ה"פרצוף המזוקן" שמסתתר ביניהם הוא העובר ש"זקנו המחודד" הוא השורשון ו"שערותיו הפרועות" הן העלים הראשונים של הניצרון.
יש בין הדו-פסגיים כאלה שפסיגיהם נשארים חבויים בתוך קליפת הזרע ואילו הגבעול המתארך מעלֶה את הקודקוד הצעיר והעלים שבראשו כלפי מעלָה. דוגמה לצורת נביטה כזאת ניתן לראות במה שעובר על בלוטי האלון ששולחים שורש ארוך למעמקי הקרקע וגבעול דק ובראשו ציצת עלים ראשונים כלפי מעלה  (תמונה 1).
יש צמחים מכמה וכמה משפחות שנוקטים באסטרטגיה זאת של נביטה תת-קרקעית (Hypogeal) . בצורת הנביטה האחרת, העל-קרקעית (Epigeal) , בזמן הנביטה מתארך קטע הגבעול שבין הפסיגים לשורש, הנקרא תת-פסיג (Hypocotyl) . הוא מעלה את הפסיגים וביניהם הניצרון אל מעל לפי הקרקע.   (תמונה 2 – תורמוס ההרים)   גם במינים אלה הפסיגים מוריקים ותורמים לצמיחת הנבט לא רק מחומרי התשמורת שאצורים בהם, אלא גם בפעילות הפוטוסינתטית שלהם. אמנם הפסיגים האלה מתפקדים כעלים, אך צורתם שונה משל עלים רגילים.
ניתן לראות את הפסיגים דמויי הלב של נבטי משפחת החלמיתיים, (תמונה 3)
פסיגים בעלי שנץ בראשם של משפחת המצליבים, (תמונה 4),  או פסיגים ארוכים כשרוכים של משפחת הארכוביתיים. (תמונה 5)  ניתן גם לראות שזוג העלים הראשון של הצמח שונה במקרים אלה משאר העלים האופייניים לצמח הבוגר.
ובסוף  נבטים של עץ האורן הנפוץ ביערות ובחורשות.(תמונה 6)

אנו מקווים שתבוא עלינו שנה ברוכה שבה הגשמים ימשכו ללא הפסקות ארוכות ביניהם.