מלענת ארוכת-מלענים היא דגני חד-שנתי, מסועף מבסיסו, קירח, גובהו 50-5 ס"מ, שמו נאה לו, שכן הוא ניכר בשיבוליו הירוקות, ארוכות המלענים. הקנים עדינים, עולים זקופים או מזוותים-נטויים מציצת שורשים סיביים. נדני העלים קירחים, חובקים את הקנה, פיהם קירח, מתייבשים ומכחילים לפני התייבשות התפרחות. הלשונית שבין נדן העלה לטרף קרומית-ריסנית, קצרצרה. טרפי העלים סרגליים צרים, מצטררים, רפויים, פניהם שעירים ושוליהם ריסניים, נגללים ומכחילים בהתייבשם. התפרחת שיבולת רחבה, אשונה, מזכירה שיבולת של שעורה, אלא שהיא מרווחת וגסה ומלעניה ארוכים יותר. השיבוליות ירוקות בצעירותן ולעתים קרובות הן מסגילות עם התבגרותן. השיבוליות ערוכות בזוגות, בשני טורים, יושבות חסרות-עוקצים על כל מפרק של השזרה הקשיחה. בכל שיבולית 2 פרחים, העליון שבהם מנוון לכדי קשקש, הפרח התחתון, הפורה, תלת-אבקני. הגלומות מקבילות, אשונות, מרצעניות, מאוחות בבסיסן זו לזו ולגלומות השיבולית השכנה, נפוחות מעט במקום האיחוי, קצותיהן מצטררים לכדי מלען-זיפי עדין, עולות באורכן על אורך פרחי השיבולית, זקופות עד מפושקות, נותרות יציבות ואינן נושרות עם ההבשלה. המוץ התחתון איזמלני-צר, גלדני, מחוספס, מסתיים במלען ישר, או כפוף מעט, איתן, מחוספס, אורכו מגיע לכדי 12 ס"מ. המוץ העליון קהה, חסר מלען ואורך גופו כאורך גוף המוץ התחתון. המלענים הארוכים והגלומות הניכרות בחלקה התחתון של השיבולת משווים לה מראה ממולען דו-כיווני - מלעני המוצים הארוכים זקופים מעלה ומלעני הגלומות, הקצרים יותר, נראים כזיפים, הנוטים לצידי השיבולת. עם ההתייבשות, מלעני המוצים מתכופפים כלפי חוץ השיבולת. הגרגיר מוארך, פחוס בגבו, מעורה במוצים.
מלענת ארוכת-מלענים פורחת באביב ובתחילת הקיץ. בית גידולה ערבות ובתות בגולן, על קרקעות בזלתיות וגירניות. היא נדירה בישראל. תפוצתה העולמית אירנו-טורנית, אולם היא פלשה למקומות רבים ותפוצתה כיום נרחבת ומשתרעת על פני כל היבשות. בצפון אמריקה פלישת המלענת כל כך אגרסיבית, עד שבעשור האחרון היא מכסה שטחים נרחבים במערב ארצות הברית ומתפשטת בקצב של יותר מ-10% בשנה. מעבר לדחיקת מינים מקומיים בצפון אמריקה, המלענים הארוכים של המלענת עלולים לפצוע את רקמות חלל הפה העדינות של בעלי חיים המלחכים את הצמח.
מלענת ארוכת-מלענים תוארה בשנת 1934 ע"י הבוטנאי הרוסי הצעיר נבסקי (Sergei Arsenjevic Nevski, 1908-1938). למעשה, תואר המין לראשונה בשנת 1753, ע"י הטקסונום השוודי לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778), מייסד שיטת המיון המודרנית, בה כל אורגניזם מתואר באופן דו-שמי, הכולל סוג ומין, ששייכו בשעתו לסוג אלומית (Elymus caput-medusae). שמו המדעי של הסוג, Taeniatherum, מיוונית: tainia - "סרט", "רצועה", ather - "מלען", מאזכר את המלענים הארוכים של מוצי התפרחת. שמו המדעי של המין, caput-medusae, מלטינית: "ראש-מדוזה", שכן המלענים הכפופים והמפותלים מזכירים את שערה עשוי הנחשים הארסיים של המדוזה המיתולוגית.
השם העברי, "מַלְעֶנֶת אֲרֻכַּת-מַלְעָנִים", נזכר לראשונה בכרך הרביעי של הפלורה פלסטינה, שנכתב ע"י הפרופ' נעמי פינברון ואשר יצא לאור בשנת 1986 והוא נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
על פי הרשימות הטקסונומיות המובילות, הסוג מלענת הוא סוג מונוטיפי, שבו מלענת ארוכת-מלענים היא מין יחיד. מכיוון שלמין מופעים מגוונים, היו שחילקו אותו ל-3 מינים נפרדים, אחרים ראו בהם 3 תת-מינים של המין מלענת ארוכת-מלענים, לעתים ההבדלים ביניהם מיוחסים לאזורים השונים בהם גדל המין.
כתב: דרור מלמד