אספסת החבית היא קטנית חד-שנתית שעירה. הצמח מסתעף לענפים ארוכים, עד 50 ס"מ. העלעל מוארך, שפתו משוננת שינון א-סימטרי כמשור בחלקו העליון, תמימה בחלקו התחתון.
אספסת החבית פורחת מפברואר עד אפריל. הפרח צהוב-כתום, אורכו 7 מ"מ. 3–8 פרחים ערוכים יחד בתפרחת. הפרי חביתי, גובהו 1 ס"מ, רוחבו (קוטרו) 5 מ"מ, עשוי כשבלול בן 7 כריכות. לפרי שיכים בצעירותו, בהמשך גדלה רקמה גבשושית סביב השיכים ומסתירה אותם. מבחינים בארץ 3 זנים, הנבדלים זה מזה בשיכים של הפרי.
אספסת החבית שכיחה באדמות כבדות, בשדות ובצידי-דרכים ברוב אזורי צפון הארץ ומרכזה, וגם בחלק מדרום הארץ. היא יוצרת לפעמים כתמי-פריחה צפופים. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות שבצפון הים התיכון ובמזרח התיכון.
השם אספסת מקורו פרסי, ועבר לעברית דרך הערבית. השם המדעי נקרא לפי ארץ מדי שבאירן, משם הובא כנראה אחד המינים ליוון הקדומה. סוגים קרובים הם תלתן, גרגרנית, דבשה ופקטורובסקיה. בסוג אספסת כלולים בעיקר צמחים עשבוניים נמוכים, שפירותיהם סליליים ומתפתלים כשבלול, או לפחות כפופים. העלה תלתני, העלעלים משוננים, העלעל המרכזי נישא על גבעול קצרצר הנקרא פטוטרית (עלה כזה אינו אופייני רק לאספסת, יש עוד סוגים כאלה). בבסיס פטוטרת העלה יש זוג עלי-לוואי, והם מעורים בפטוטרת. הפרחים ערוכים לרוב באשכול קצר ודל-פרחים דמוי-קרקפת. הפרח לרוב צהוב, קטן, מייצר צוף. ההאבקה נעשית על-ידי דבורים במנגנון "התפוצצות", היינו הפרח משחרר במכה אחת את כל אבקתו כאשר החרק לוחץ במקום המתאים. מנגנון זה מקובל כמבטיח האבקה הדדית, אך נמצאה גם האבקה עצמית במינים רבים. המאפיין הבולט של הסוג הוא הפרי המסולסל: לאחר ההפריה גדל תפר-הגב של השחלה, בעוד תפר הבטן אינו גדל, וכך הולך הפרי ומסתלסל (לרוב בניגוד לכיוון השעון). ברוב המינים מצוייד הפרי בשיכים הנאחזים בבגדים, בשְׂער-יונקים ובצמר. יחידת התפוצה היא הפרי כולו, ובו זרעים אחדים. הפרי נטמן באדמה, וכל שנה נובט זרע אחד. מסתבר שהזרעים בתוך אותו פרי שונים זה מזה בעובי הקליפה, מה שקובע כמה שנים יעברו עד שהזרע ינבוט. עם עקירת הצמח רואים בבסיסו, כרוך סביב השורש, את הפרי שהזרע נבט מתוכו. מיני אספסת מקובלים מאוד בחקלאות מקדמת דנא כמזון חלבוני משובח לבקר ולשאר חיות-הבית. היבול לא רק משובח אלא גם גבוה: אפשר לשוב ולקצור אותה חלקה פעמים אחדות בשנה (עד 10). היבול העולמי הוא 450 מיליון טון לשנה. בישראל נהגו לגדל אספסת בעיקר בעמק החולה, וייצרו ממנו קמח-אספסת כתוספת לתערובת ללול ולרפת, וגם חציר משובח. אך בהיותו גידול הצורך מים רבים, חדלו לגדלו בישראל. מיני הבר נחשבים למרעה משובח ביותר, ומשמשים גם כמקור לדבש. נבטים של אספסת משמשים לאחרונה כמזון אופנתי לאדם, והם נמכרים למאכל אדם תחת השם המסחרי אלפלפה, שהוא שמו האנגלי של הסוג. בסוג 55 מינים (הנתונים שונים לפי חוקרים שונים, בין 50 ל-100). מרכז המינים החד-שנתיים בסוג (34 מינים) משתרע באזור הים התיכון; המינים הרב-שנתיים (21 מינים) – במערב אסיה ובמרכזה. בארץ 22 מינים, מהם 18 חד-שנתיים.
כתב מייק לבנה