ארכובית סנגלית

הדפסה
  Persicaria senegalensis שם מדעי
ארכוביתיים
Polygonaceae
משפחה
5 מס' עלי כותרת
פשוט צורת העלה
תמים שפת העלה
נחלים וביצות בית גידול
עגול צורת הגבעול
עשבוני רב-שנתי צורת חיים
גולן, עמק ירדן עליון, עמקים, שרון, שפלה, תפוצה בארץ
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה

ארכובית  סנגלית
צילום: © שמעון כהן-סיוון   מג'דל שמס- גולן, ספטמבר
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

תמונות נוספות:

מידע נוסף

ארכובית סנגלית היא עשב רב-שנתי של שולי מים מתוקים. צבעו ירוק רענן. העלים גדולים, מוארכים, ירוקים (ללא כתם כהה), רכים ודביקים, מקומטים או גלוניים מעט. רוחבם עולה על 3 ס"מ, אורכם 10–30 ס"מ. השופרית שבבסיסם ורודה, ארוכה מאוד. במבט במגדלת רואים על פני העלה בלוטות צהובות.
ארכובית סנגלית פורחת בקיץ, ממאי עד ספטמבר. הפרחים ורדרדים, ערוכים בשיבולת צפופה בראשי ענפים. הפרח דו-מיני, העטיף פשוט, עם 4–5 עלי עטיף, 8 אבקנים בשני דורים.
ארכובית סנגלית גדלה בביצות ובגדות-נחלים. בתי-גידול אלה סבלו במאה השנים האחרונות מהפרעות בידי אדם, ונותרו כיום בעיקר בעמק החולה ובבקעת כנרות, ואף שם הם נתונים בסכנת פיתוח. תפוצתה העולמית טרופית בעיקרה.

הסוג כולל 200 מינים, בארץ 18. השם ארכובית, ובלועזית "רב-ברך", מציין את המפרקים (ברכיים) הבולטים בגבעול: בכל מפרק צומחים עלי-לוואי קרומיים, המאוחים לנדן קרומי בדמות שופר, והם מקיפים את המפרק ומדגישים אותו. מינים אחדים שימשו ברפואה העממית לצרכים שונים, בעיקר נגד פגעים בדרכי העיכול – מהשיניים ועד למעיים. מבחינים בסוג בין 2 קבוצות של מינים: קבוצה של בתי-גידול לחים וקבוצה של בתי-גידול יבשים. ארכובית סנגלית שייכת לקבוצת המינים הגדלים בבתי גידול לחים. קבוצה זו נחשבת לסקציה נפרדת בשם Persicaria, ויש חוקרים המציעים אף להפריד אותה לסוג עצמאי בשם זה.

כתב מייק לבנה

מקורות מידע

הצמח במקורות

צורת עלי הלוואי, הדומה לשופר, הזכירה לאבותינו את האבוב שבו ניגנו בבית-המקדש: "אבוב היה בבית המקדש. חלק היה, דק היה של קנה היה" (ערכין י').
במשנה הוא מופיע גם "כאבוב רועה": "אין אוכלין איזוב-יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים. אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוב-רועה" (שבת י"ד, ג'). הגמרא גם מפרשת " חוטרא דרעיא" (חוטר הרועה) כך : "ענף שגדל יחידי שאין לו ענפים אילך ואילך" (הכוונה לעלים).
אוריה פלדמן וברוך צ'יזיק מזהים את אבוב הרועים עם הארכובית השבטבטית. לברוך צ'יזיק יש גרסה משלו למונח אבוב: "פקעי הגבעול גדלים ומבקיעים להם דרך בתוך הנדן הקרומי, נשארת אחרונה קיימת בצורת צינור מנוקב, ומכאן כנראה השם העברי 'אבוב של קלאין' (כלים פרק ב', ג')". אבוב של קלאין הוא כלי מלא נקבים לקליית שיבולים, גרעינים וכד'.
בפי הערבים הוא מכונה בשם "עצת אל ראעי", שפירושו מקל הרועים,מה שמראה על זיקה לשמו הקדום.
בפי הרמב"ם הוא נקרא מטה הרועה.

פולקלור ורפואה עממית
כבר בימי אבותינו, ובהמשך, בימי הביניים, היה בשימוש לצורכי ריפוי:
הגמרא מפרשת "ושותה אבוב-רועה - אבוב שהרועה נותן עליו מים ושותהו. והוא טוב למי שנזוק על ששתה מים מגולים והוא סגולה לבני מעיים" (שבת י"ד, ג').
הרמב"ם מונה אותו "בין הסמים הקרים והרטובים בשלישית; ויש בו הרתעה למורסות החמות ומפסיק הדם"
לפי דיאוסקורידס , הרופא היווני שחי מהמאה הראשונה לפסה"נ, היו משתמשים לפנים במיץ הגבעולים והעלים לרפואה נגד עצירת שתן ומחלות אחרות.
כיום ישנן תרופות רבות המיוצרות מארכובית זו ואחרות המשמשות לריכוך העור.
במישרה של הצמח השתמשו גם נגד הכשת נחשים ארסיים. הרמב"ם מונה אותו "בין הסמים הקרים והרטובים בשלישית; ויש בו הרתעה למורסות החמות ומפסיק הדם" (מרגיע את חומרת הדלקות). בימי הביניים שימשה אבקה שנעשתה משורשי הצמח כתרופה נגד אבעבועות שחורות, לריפוי סכרת, לכיווץ רקמות, לעצירת שטפי דם ולגרימת הפלות מלאכותיות.

מעניין שגם הפלחים משתמשים במשרה הצמח נגד אבנים בכליות. יהודי תימן מכנים את הארכובית בשם ע'תרוב. העלים הכתושים ניתנים לאכילה נגד הרעלה, שגרמה שתיית מי באר, שהסתבר כי גם נחש שתה מהם והרעילם. כמו כן עלים כתושים משמשים לריפוי פנימי נגד כאבי בטן. לריפוי חיצוני משתמשים בעלים כתושים לריפוי פצעים וגרב.

ברפואה המודרנית גילו, שהחומרים הפעילים בצמח משמשים כסם מכווץ. לעצירת דימומים מרתיחים 0.6 גרם אבקת שורשים בתוך חצי ליטר מים ומניחים על הפצע. תה או מרתח מעלי הארכובית משמשים כחומר יעיל לגרגור נגד פצעים בפה, ונגד דלקת גרון ושקדים. העלים הטריים נלעסים לחיזוק הלסתות ולייצוב שיניים נעות.
 מתוך ילקוט הצמחים לנסים קריספיל

 
גינון חסכוני בצמחי בר