התפרחת מכבד מכונס או פתוח, שענפיו מסתיימים באשכולות נושאי שיבוליות, הערוכות בזוגות או בשלישיות. בכל קבוצת שיבוליות, שיבולית אחת יושבת והיא דו-מינית-פוריה ושיבולית אחת או שתיים נישאות על עוקצים קצרים והן עקרות ולא יבשילו לכדי גרגר - מוציהן ריקים או שהן אבקניות. השיבוליות העקרות איזמלניות-צרות, נשירות, הגלומות קרומיות, המוץ התחתון קטן, קרומי וחסר מלען. השיבולית הפוריה ביצנית עד כדורית, פחוסה מגבה, מכילה 2 פרחים, האחד יושב בבסיס השיבולית והינו עקר ומנוון והשני תלת-אבקני ודו-צלקתי. השיבולית הפוריה נותרת יציבה לאחר ההבשלה ואינה נושרת. הגלומות של שיבולית זו קשות, חופות על המוצים, מעורקות, לעתים פלומתיות. המוץ התחתון ריסני ולעתים בקצהו מלען כפוף קצר. הפרי גרגר עתיר עמילנים וסוכרים, המאדים בבשלותו.
מוצאה של הדורה התרבותית טרופי, ככל הנראה באפריקה או בהודו והיא שמשה כגידול תרבותי נפוץ מימי קדם. מוכרים זנים שונים של הדורה התרבותית, מהם המותאמים לקציר ממוכן. דורה תרבותית הינה הדגן החמישי בחשיבותו הכלכלית, לאחר אורז, חיטה, תירס ושיבולת-שועל. היא נפוצה כגידול חקלאי למזון אדם וכמספוא בארצות טרופיות, באפריקה ובאסיה והיתה נפוצה גם בישראל עד לסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת, כאחד מגידולי השדה המרכזיים בתנאי בעל, למספוא ותחמיץ וכן לגרגרים המשמשים להזנת עופות הלול. כיום מגדלים אותה עדיין לתחמיץ ומספוא בשדות העמקים שבצפון הארץ. כדאי להזכיר את הזן "טל", שפותח לפני כעשור במכון וולקני, המשמש לגידול דו-תכליתי של גרגרים ומספוא. לאחרונה משתמשים בדורה תרבותית גם כמקור להפקת דלקים ביולוגיים (biofuel) ואתנול.
דורה תרבותית מצויה פה ושם בישראל כצמח פליט תרבות, נדיר למדי. בית גידולה שולי שדות ובתי שלחין. היא פורחת בקיץ ועד תחילת החורף. בעבר היה שכיח למצוא צמחי דורה בשולי הכבישים הראשיים בהם היו משאיות מובילות את הגרעינים שיובאו לנמל חיפה אל הצרכנים ברחבי הארץ.
דורה תרבותית תוארה בשנת 1794 ע"י הבוטנאי הגרמני מונטש Conrad) Moench, 1744-1805). למעשה תוארה כ-20 שנה קודם לכן, בשנת 1771 ע"י הטקסונום לינאוס (Carolus Linnaeus, 1707-1778), ששייכה לסוג עדן (Holcus bicolor).
שם הסוג, Sorghum, מלטינית, Suricum - "סוריה", ממנה יובאו גרגרי הדורה בעולם העתיק. השם דורה מקורו בערבית והוא ניתן למין בשנת 1775 ע"י חוקר הטבע השוודי פורסקאל ( Peter Forsskal, 1732-1763, משליחיו של אבי הטקסונומיה קארל לינאוס, אשר יצא לחקור את איזור תימן ומצא שם את מותו בגיל צעיר ממלריה), ששייכו לסוג עדן (Holcus durra). שם המין המדעי, bicolor - "דו-גוני", על שם צבע השיבוליות שגלומותיהן צהובות עד מאדימות.
מוצאה של הדורה התרבותית טרופי, ככל הנראה באפריקה או בהודו והיא שמשה כגידול תרבותי נפוץ מימי קדם. מוכרים זנים שונים של הדורה התרבותית, מהם המותאמים לקציר ממוכן. דורה תרבותית הינה הדגן החמישי בחשיבותו הכלכלית, לאחר אורז, חיטה, תירס ושיבולת-שועל. היא נפוצה כגידול חקלאי למזון אדם וכמספוא בארצות טרופיות, באפריקה ובאסיה והיתה נפוצה גם בישראל עד לסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת, כאחד מגידולי השדה המרכזיים בתנאי בעל, למספוא ותחמיץ וכן לגרגרים המשמשים להזנת עופות הלול. כיום מגדלים אותה עדיין לתחמיץ ומספוא בשדות העמקים שבצפון הארץ. כדאי להזכיר את הזן "טל", שפותח לפני כעשור במכון וולקני, המשמש לגידול דו-תכליתי של גרגרים ומספוא. לאחרונה משתמשים בדורה תרבותית גם כמקור להפקת דלקים ביולוגיים (biofuel) ואתנול.
דורה תרבותית מצויה פה ושם בישראל כצמח פליט תרבות, נדיר למדי. בית גידולה שולי שדות ובתי שלחין. היא פורחת בקיץ ועד תחילת החורף. בעבר היה שכיח למצוא צמחי דורה בשולי הכבישים הראשיים בהם היו משאיות מובילות את הגרעינים שיובאו לנמל חיפה אל הצרכנים ברחבי הארץ.
דורה תרבותית תוארה בשנת 1794 ע"י הבוטנאי הגרמני מונטש Conrad) Moench, 1744-1805). למעשה תוארה כ-20 שנה קודם לכן, בשנת 1771 ע"י הטקסונום לינאוס (Carolus Linnaeus, 1707-1778), ששייכה לסוג עדן (Holcus bicolor).
שם הסוג, Sorghum, מלטינית, Suricum - "סוריה", ממנה יובאו גרגרי הדורה בעולם העתיק. השם דורה מקורו בערבית והוא ניתן למין בשנת 1775 ע"י חוקר הטבע השוודי פורסקאל ( Peter Forsskal, 1732-1763, משליחיו של אבי הטקסונומיה קארל לינאוס, אשר יצא לחקור את איזור תימן ומצא שם את מותו בגיל צעיר ממלריה), ששייכו לסוג עדן (Holcus durra). שם המין המדעי, bicolor - "דו-גוני", על שם צבע השיבוליות שגלומותיהן צהובות עד מאדימות.
בסוג דורה כ-30 מינים מוסכמים ועשרות מינים נוספים הנתונים בבירור.
*תודה לעמיר פז שמצא מספר פרטים של דורה תרבותית בבר, בשולי שדה ליד תחנת הדלק של קיבוץ יקום ואשר שמשו בסיס לכתיבת ערך זה.
כתב: דרור מלמד