זון מרצעני

זון מרצעני הוא דגני חד-שנתי, נטוי עד זקוף, חסון, גובהו 40-20 ס"מ. הקנים בני 4-2 פרקים. פי נדני העלים קירח. הלשונית שבין הנדן לטרף קרומית-ריסנית. הטרפים סרגליים, צרים, מצטררים בקצותיהם, קירחים. התפרחות שיבולים אשונות, גליליות, זקופות, או מקושתות במידת-מה. השיבוליות בנות 4-2 פרחים תלת-אבקניים, ערוכות לסירוגין בשקעים שבציר השיבולת. כבכל מיני הסוג זון, לשיבוליות גלומה עליונה בלבד, שכן הגלומה התחתונה התנוונה, למעט בשיבולית הקיצונית, שלה 2 גלומות. זון מרצעני ניכר בגלומות מחודדות, ארוכות, ההדוקות אל ציר השיבולת, למעט בעת ההאבקה. הגלומות המחודדות הן שהעניקו למין את שמו (גם השם המדעי, subulatum, מלטינית: "דמוי-מרצע"). אורך הגלומות עולה על 2 ס"מ והן חופות על הפרחים כמעט לגמרי, נותרות יציבות על הציר לאחר ההבשלה ואינן נושרות. המוץ התחתון איזמלני, גלדני, לעתים נושא מלען קצר.

זון מרצעני פורח באביב. בית גידולו שדות ובתה, בקרקעות גיר ובזלת. הוא נדיר מאוד בישראל, אם כי נאסף במהלך השנים פה ושם בכל הגלילות שבמרכזה ובצפונה של הארץ. תפוצתו העולמית מוגבלת למזרח אגן הים-התיכון, מישראל ועד טורקיה, יוון ויוגוסלביה.

זון מרצעני תואר בשנת 1842 ע"י חוקר הטבע האיטלקי ויזיאני (Roberto de Visiani, 1800-1878).

רבים רואים בזון מרצעני זן של זון אשון. אכן, ברשימות הטקסונומיות המובילות כיום זון מרצעני הוא שם נרדף (synonym) לזון אשון. עם זאת, פרופ' נעמי פינברון, מחברת הכרך הרביעי של הפלורה פלסטינה העוסק בדגניים, ציינה כי יש לראות בזון מרצעני מין בפני עצמו וכך הובא בפלורה ובמגדירי הצמחים של ישראל לאורך השנים. 

שם הסוג המדעי, Lolium, הוא שם קדום לעשב דגני, המוזכר בכתביו של המשורר הרומי וירגיליוס (19-70 לפנה"ס), אותו אימץ לינאוס כשתיאר את הסוג לראשונה. על מקור השם נחלקו הבלשנים. יש המייחסים אותו למילה היוונית lolion - "ערמומי", "רמאי", משום שזרעי המין זון משכר, אותו תיאר לינאוס כצמח האב בסוג, מתערבבים בזרעי חיטה ושעורה ואין החקלאי מבחין בהם וזורעם וקוצרם עם התבואה. לעומתם, יש הסוברים כי מקור השם ככל הנראה בשפות השמיות: "לא לחם" - שהשתבש ל"לא ליום", משום שדגן זה לא שימש למאכל, שכן אכילת זון משכר, הנגוע לעתים קרובות בפטריה Neotyphodium, המקיימת איתו חיים בצוותא (סימביוזה) עלולה לגרום להרעלה, בשל רעלן אלקלואידי שהיא מפרישה ומגן על הזון המשכר מפני מזיקים. 

השם העברי, "זון", לציון הצמח המוכר לנו כיום כזון משכר, הובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים"), "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917), שם נקרא המין "זון לבן". השם "זון" מקורו במשנה (ראה "הצמח במקורות") ומרמז על הסטיה מדרך הישר ("ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", במדבר ט"ו), משל היו אלו חיטים שסרחו. השם נשתמר בשפה הערבית (הראובני מציין כי שמו הערבי של הצמח הוא "זאוון אבייד").

השם "זוּן מַרְצְעָנִי", נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שראה אור בשנת תרצ"א (1931) ונכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).

בסוג זון 11 מינים. בישראל נאספו 6 מינים, רובם נדירים, למעט זון אשון, הנפוץ ברחבי ישראל וזון רב-שנתי, המצוי בצפון הארץ.

כתב: דרור מלמד