שיבולת-שועל מתפרקת היא דגן חד-שנתי, קרח, זקוף, גובהו 80-40 ס"מ. למרבה האירוניה, תפרחתו של דגן זה, הנושא בשמו את צורת התפרחת הדגנית הקלאסית, "שיבולת", אינה אלא מכבד מבודר, שעל ענפיו הנימיים תלויות השיבוליות, נישאות על עוקצים דקים וארוכים, נוטות מטה. השיבוליות מכילות 2 או 3 פרחים תלת-אבקניים, המתפרקים ונפרדים זה מזה בהבשלה, ליחידות הפצה נפרדות - ומכאן שם-המין העברי. מגב המוץ התחתון יוצא מלען אשון, ארוך וישר, המתכופף עם ההבשלה. המלען עשוי שני חלקים: החלק התחתון עבה והיגרוסקופי (סופח לחות) וכשהוא מתייבש הוא מסתלסל וקודח את דרכו של הזרע הבשל לסדקי קרקע או לפרוות וצמר של בעלי חיים, המסייעים בהפצת הזרעים. חלקו העליון של המלען, ממקום הכיפוף, דק יותר ובסך הכל ארוך המלען כפליים מאורך השיבולית. המוץ התחתון שעיר ומראשו יוצאים שני מלענים עדינים, שאורכם 1.5-0.5 ס"מ והם מהווים סימן הגדרה חשוב לזיהוי המין. הגלומות מעוגלות בגבן, מחודדות, כמעט שוות זו לזו באורכן, כ-2 ס"מ, קרומיות-שקופות ומקושטות ב-9-7 עורקי אורך ירקרקים. הפריחה בתחילת האביב.
שיבולת-שועל מתפרקת נפוצה בבתות ובשדות הבור בכל גלילות צפון הארץ ומרכזה ועד לצפון הנגב.
שם הסוג, שיבולת-שועל, נזכר לראשונה במשנה, אך מקורו אינו ברור. שם הסוג המדעי, Avena, הוא ככל הנראה הטייה של השורש "רצה" בלטינית (Aveo = רצה, השתוקק, אווה), משום שעדרי הבקר והצאן זוללים שיבולת-שועל בתאווה. שם המין, barbata, פירושו מזוקן, בשל השערות הארוכות העוטות את המוץ התחתון.
בעולם מוכרים 24 מינים של שיבולת-שועל ובישראל גדלים 7 מיני בר וכן שיבולת-שועל תרבותית מוברת, כולם צמחים חד-שנתיים. תפוצתה העולמית של שיבולת-שועל מתפרקת נרחבת ביותר ומשתרעת על פני כל היבשות.
כתב דרור מלמד