שחליים גבוהים

שחליים גבוהים הוא צמח עשבוני רב-שנתי, קירח, זקוף, מתנשא לגובה 100-40 ס"מ ושמו העברי ניתן לו משום שהוא הגבוה משאר מיני הסוג שחליים הגדלים בישראל. גבעוליו הזקופים עולים ממערכת שורשים מפותחת. מחקרים הראו כי קרוב למחצית הביומאסה של הצמח נמצאת בשורשיו, המורכבים משורשים זוחלים רב-שנתיים, שורשים חד-שנתיים והסתעפויות מעוצות, שמהן עולים הנצרים. מערכת שורשים זו מאפשרת לצמח להתחרות עם שכניו על מים וחומרי מזון ולגרום לצימוח מהיר של הגבעולים. בבסיס הצמח עלים גדולים, אינם סדורים כשושנת, בעלי פטוטרות ארוכות, דמויי-מרית או מוארכים-איזמלניים, שפתם משוננת והם בשרניים למדי, מכחילים. עלי הגבעול קטנים יותר, בעלי פטוטרות קצרות או כמעט יושבים, מוארכים, מחודדים בקצותיהם, תמימים או משוננים, מסורגים לאורך הגבעול.
הגבעולים מסועפים בחלקם העליון לענפים נושאי צברי פרחים. התפרחת מורכבת מאשכולות קטנים צפופי-פרחים, בראשי הגבעולים והענפים הצדדיים. לפרחים הקטנטנים 4 עלי כותרת לבנים, 6 אבקנים ושחלה עילית, בת שתי מגורות. עלי הגביע שעירים, לבנים בשוליהם.
עוקץ-הפרי נימי, ארוך פי 4-2 מאורך הפרי, נוטה כלפי מעלה. הפרי תרמילון ביצני-עגלגל, פחוס, בן שתי מגורות, שבכל אחת זרע בודד והוא היחידי מבין פירותיהם של שאר מיני השחליים בישראל שאינו משונץ ושקשוותיו שעירות ואינן מכונפות. מעל ראשו הקהה של הפרי ניכר עמוד-עלי קצר, שבראשו צלקת דמוית-דיסקית.
שחליים גבוהים פורח באביב. בית גידולו גדות נחלים ותעלות מים בחלקה הצפוני והצפון-מזרחי של הארץ, באתרים המרוחקים זה מזה. עקב הרס בתי הגידול הלחים בישראל, שחליים גבוהים, שהיה צמח מצוי בישראל, נדיר כיום ונחשב כצמח "אדום", בסכנת הכחדה. תפוצתו העולמית משתרעת באירופה, מזרח התיכון ואסיה ומשם חדר לאמריקה ולאוסטרליה, ביבשות אלו הוא נחשב למין פולש והוא אינו בסכנת הכחדה עולמית.
את המין שחליים גבוהים תיאר לראשונה אבי הטקסונומיה המודרנית, הרופא והבוטנאי השבדי לינאוס (Carolus Linnaeus), בשנת 1753.
השם "שְׁחָלִים" נזכר במשנה (ראה משמאל). בספרות העברית המודרנית הוא נזכר לראשונה במילון "ילקוט הצמחים" של ועד הלשון העברית, שערכו פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי), בשנת תר"ץ (1930). במילון לצמחי ארץ-ישראל שיצא ע"י ועד הלשון בשנת תש"ו (1946) הוא מוזכר כבר בהגייה הנהוגה כיום: "שַׁחֲלַיִם". השם מתאר את השחלה כפולת המגורות במיני הסוג.
שם המין המדעי, Lepidium, ביוונית: "קשקש-קטן", מתייחס לצורת הפרי של חלק ממיני הסוג ונטבע ע"י חוקר הטבע והבוטנאי הרומי דיוסקורידס (Pedanius Dioscorides), בן המאה הראשונה לספירה, שספרו בן חמשת הכרכים "על עניינים רפואיים" (De Materia Medica) נחשב במשך מאות שנים כספר יסוד בתחום רפואת הצמחים.
שם המין המדעי, latifolium, מהמילים הלטיניות latus - "רחב" ו-folium - "עלה", לאמור: "עלה-רחב", על שום עלי הבסיס הרחבים והגדולים של הצמח.
הסוג שחליים הוא אחד הגדולים במשפחת המצליבים ובו יותר מ-150 מינים מוסכמים. בישראל נאספו 7 מינים, מהם 4 נדירים, שמתוכם 2 הם מינים "אדומים", הנמצאים בסכנת הכחדה.

כתב דרור מלמד